נעים להכיר

אני פסיכולוג קליני, מומחה בכיר, עוסק בפסיכותרפיה שנים רבות.
מומחה לטיפול בפוסטראומה, חרדה ולחץ נפשי. בעל הכשרה ורישיון להיפנוזה. 
מטפל בגישה אקזיסטנציאלית-דינמית ובטכניקות הרפיה,דמיון מודרך ו EMDR. 
במהלך הזמן והעבודה עם אנשים אני מתבונן בעצמי, במטופלים ואנשים בסביבה. מתבונן וכותב. 
לפעמים הכתיבה מתפתחת למאמר מקצועי, לפעמים אלו הם הרהורים והתבוננות פנימית. 
חלק מהדברים התפרסמו ושמחתי שהגיעו לאנשים, יש שסיפרו לי שזה עזר להם. 
נוכחתי שתובנות שלי על עצמי או על אדם אחר בטיפולי-עוסקות בסוגיות די אוניברסליות, כלומר יכולות להתאים לכל אדם במצבים דומים. 
התכנים האלה עוסקים במצבי תודעה שונים, בתהליך ובקשיי המדיטציה, בדפוס התנהגותי שכיח,
בניתוח קצר של תהליך בטיפול, או קטע מספר שיכול להאיר את עיננו ולגרום לנו לחשוב. תובנות אלה יופיעו פה תחת "מחשבות" או "מאמרים".
מאחר שבעיני יחסים בין בני אדם הם נושא מרכזי בחיינו – הקורא מוזמן להגיב, להתייחס, להעיר ולשאול. התייחסות הקוראים תסייע לי להמשיך להתבונן ולהעמיק. מחכה להכיר גם אתכם.

פוסטים אחרונים

במאמר קודם, "מי רוקד עם הנרקיסיסט?", תיארתי דפוסי תגובה שונים של נפגעים משליטה של הורה או בן זוג נרקיסיסט. מסתבר, שבכל דרך בה הם מתגוננים ומתמודדים, הם נותרים חצויים בנפשם באופן כרוני כמעט, הרגשה של "לא להקיא ולא לבלוע" ביחסים עם המתעלל, כפי שתיארתי בפרק הקודם. גם כאשר הם שוללים את התנהגותו של ההורה,
כל עוד עסוקים בהשוואה כפייתית (כלומר, לא מפסיקים להשוות את עצמי, הישגיי, הספקים שלי לסטנדרד או "תקן" כלשהו) – אי אפשר להרגיש טוב ולהיות מרוצים, וכל עוד לא מרגישים טוב ולא מרוצים, אין כוח ומוטיבציה להשקיע עוד, וכך נחלשים ומשיגים פחות ופחות, ונעשים מותשים. כשאדם זה משווה את עצמו לאחרים וחושב "איך הם עושים
 החיים שלנו מתרחשים במימד הזמן; ככה גם אנחנו חושבים ומרגישים ומתנהלים. רצף זה מוטבע בתודעה האישית והקולקטיבית שלנו בתרבות. לכל אחד יש "יחסים" עם העבר ההווה והעתיד. העתיד יכול להיות מפחיד אבל גם מקום אליו אנו מפנים את משאלותינו; העבר יכול לרדוף אותנו ויכול להיות מקום להתרפק עליו ולחוש נחמה; ההווה יכול להיות מבלבל
אחד המאפיינים של אישיות נרקיסיסטית הוא לתת תפקידים לאחרים: זה "מוצלח", זה עם "ידיים שמאליות", וזה "טוב" וזה "רע" וכך הלאה. תפקידים מוכרים במיוחד הם "הכבשה השחורה", הילד הדחוי שמאשימים אותו בכל, ו"הילד המוזהב", הילד המושלם, נקי כפיים ובר-לבב. תפקידים אלה מתויגים ומשמשים כסימן היכר לילד או לילדה וגם "משווקים" לסביבה בקלות רבה כאמת
ההורה הנרקיסיסט מציג את עצמו בפני אחרים, כולל ילדיו, כדמות אידאלית, מופת שיש ללכת בעקבותיו. המבט המתנשא שלו מקטין את האחר ומעלה את ערך עצמו. כשמדובר בילד, הוא נושא את החוויה של הפחתת הערך העצמי שלו, עם ההרגשה שהוא "לא מספיק טוב" לכל חייו, ובמקביל גם את המחשבה שהאחר הוא טוב ממנו. החוויה הזאת
אני אומר למטופלת שמצרה על כך ש"היא לא עובדת": "את לא עובדת כי יש לך כבר עבודה – לסחוב עליך את כל המשפחה. עבודה קשה מאד. יש בעיה שאת מתנהגת כמו ישו אבל אין לך את הכלים שהיו לו. את מתמלאת רחמים וחמלה לכל אחד ונשארת תקועה עם מטען ועם משקל עודף…"