נעים להכיר

אני פסיכולוג קליני, מומחה בכיר, עוסק בפסיכותרפיה שנים רבות.
מומחה לטיפול בפוסטראומה, חרדה ולחץ נפשי. בעל הכשרה ורישיון להיפנוזה. 
מטפל בגישה אקזיסטנציאלית-דינמית ובטכניקות הרפיה,דמיון מודרך ו EMDR. 
במהלך הזמן והעבודה עם אנשים אני מתבונן בעצמי, במטופלים ואנשים בסביבה. מתבונן וכותב. 
לפעמים הכתיבה מתפתחת למאמר מקצועי, לפעמים אלו הם הרהורים והתבוננות פנימית. 
חלק מהדברים התפרסמו ושמחתי שהגיעו לאנשים, יש שסיפרו לי שזה עזר להם. 
נוכחתי שתובנות שלי על עצמי או על אדם אחר בטיפולי-עוסקות בסוגיות די אוניברסליות, כלומר יכולות להתאים לכל אדם במצבים דומים. 
התכנים האלה עוסקים במצבי תודעה שונים, בתהליך ובקשיי המדיטציה, בדפוס התנהגותי שכיח,
בניתוח קצר של תהליך בטיפול, או קטע מספר שיכול להאיר את עיננו ולגרום לנו לחשוב. תובנות אלה יופיעו פה תחת "מחשבות" או "מאמרים".
מאחר שבעיני יחסים בין בני אדם הם נושא מרכזי בחיינו – הקורא מוזמן להגיב, להתייחס, להעיר ולשאול. התייחסות הקוראים תסייע לי להמשיך להתבונן ולהעמיק. מחכה להכיר גם אתכם.

פוסטים אחרונים

אנחנו נוטים להדבק תוויות לעצמנו ולאחרים, וגם נוטים להאמין בזה. על כך אומר טולה: "האמונה בתווית שמישהו מדביק למצבך הנוכחי והזמני משמרת את המצב, מעצימה אותו והופכת אותו למציאות מוצקה לכאורה.. זה מעניק למצב לא רק מציאות ומוצקות, אלא גם המשכיות בזמן שלא הייתה לה קודם". (טולה,  134). בקטע זה אפשר לזהות תמצית החשיבה
Surrender does not transform what is, at least not directly. Surrender transform you. When you are transformed, your whole world is transformed because the world is only a reflection (אקהרט טולה, עמ' 134). מה שנאמר כאן נקשר להבנה של המונח/מושג SURRENDER – שפירושו המילולי הוא וויתור, כניעה, התמסרות. כשאדם מתרגל היות ב NOW הוא
פוסט זה מדגיש את החשיבות של היות נוכח כדרך לחוסן אישי. להיות נוכח יכול לבוא במקום כל דפוס אישיות שאדם מגייס בחייו כדי להשפיע או לשלוט בסיטואציה. כשאינך נוכח – אתה נתון להשפעת הרוחות המנשבות או נמצא במצב של לחימה ומגננה.
במאמר קודם, "מי רוקד עם הנרקיסיסט?", תיארתי דפוסי תגובה שונים של נפגעים משליטה של הורה או בן זוג נרקיסיסט. מסתבר, שבכל דרך בה הם מתגוננים ומתמודדים, הם נותרים חצויים בנפשם באופן כרוני כמעט, הרגשה של "לא להקיא ולא לבלוע" ביחסים עם המתעלל, כפי שתיארתי בפרק הקודם. גם כאשר הם שוללים את התנהגותו של ההורה,
כל עוד עסוקים בהשוואה כפייתית (כלומר, לא מפסיקים להשוות את עצמי, הישגיי, הספקים שלי לסטנדרד או "תקן" כלשהו) – אי אפשר להרגיש טוב ולהיות מרוצים, וכל עוד לא מרגישים טוב ולא מרוצים, אין כוח ומוטיבציה להשקיע עוד, וכך נחלשים ומשיגים פחות ופחות, ונעשים מותשים. כשאדם זה משווה את עצמו לאחרים וחושב "איך הם עושים
 החיים שלנו מתרחשים במימד הזמן; ככה גם אנחנו חושבים ומרגישים ומתנהלים. רצף זה מוטבע בתודעה האישית והקולקטיבית שלנו בתרבות. לכל אחד יש "יחסים" עם העבר ההווה והעתיד. העתיד יכול להיות מפחיד אבל גם מקום אליו אנו מפנים את משאלותינו; העבר יכול לרדוף אותנו ויכול להיות מקום להתרפק עליו ולחוש נחמה; ההווה יכול להיות מבלבל