נולדתי למשפחה מרובת ילדים, בבגדד, כחודשיים אחרי ימי הפוגרום הגדול ביהודי עירק, הידוע בשם "הפרהוד" (1941). עליתי לארץ עם משפחתי ב 1950. 

בבתי הספר לא למדתי דבר והייתי עסוק רוב הזמן ב"הסתגלות" לציפיות ולדרישות של בתי הספר, שגם הם, כמו המדינה, התארגנו בחיפזון עם הרבה רצון טוב ועם לא מעט כאוס. בעצם התחלתי ללמוד בצורה מסודרת רק באוניברסיטה, תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, תואר שני בפסיכולוגיה חברתית ובפסיכולוגיה קלינית, ובהמשך לימודים בבי"ס לפסיכותרפיה והכשרה בהיפנוזה. 

בכל הסדנאות שעברתי, בכל נושא שהוא, הייתה לי מטרה אחת ויחידה: להבין ולהכיר את עצמי. במובן זה אני הייתי לאורך השנים המטופל של עצמי, עם ההבנה שכל עוד אני בצמיחה, כל מי שאני עובד עימו וחי איתו יימצא  גם הוא בצמיחה. לא נראה לי שאפשר אחרת לעבוד בעיסוק הזה. היום ברור לי שתהליך השינוי בטיפול הפסיכולוגי עובר דרך למידה ותהליכים נפשיים עמוקים גם אצל המטפל עצמו. זוהי גם המוטיבציה הפנימית שלי כמטפל ואדם: לעבד ולהבין ולחוות תמורה בחיי שלי. 

כבר בילדותי חשתי ש"החיים" הם מסע. ראיתי שתינוקות נולדים לפתע, התבוננתי בעצמי, בילדים אחרים, ובמבוגרים יותר בהורים ובזקנים, והכרתי כאלה שהלכו לעולמם. הבנתי באופן עמום שהחיים הם מעין מסע מהלא-נודע אל הלא נודע. שמתי לב שלכולם יש קשיים ושלכולם שאלות לגבי העתיד נוסח השאלה "מה יהיה?", שהיא הבסיס לחרדות הקיום אצל בני האדם באשר הם.
בבגרותי הבנתי שהאנושות כקולקטיב נמצאת במסע ובחיפוש המתבטאים במסעות ובמחקר בתחומי המדע השונים, בנפש ובחברה. כילד לא הבנתי למה אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים ולפעמים חשתי שהם לא אמתיים, לא בכוונת מכוון, אלא כי פשוט לא יודעים אחרת. אותם דברים חשתי על עצמי, ולכן היה לי דחף להבין ולדעת, כשראיתי כמה מעט אני מבין; בראש של ילד, לא הבנתי מה יש "מעבר לשכונה". חשתי שאני לא מתאים לסביבה או שהסביבה אינה מתאימה לי.
בהמשך, בעבודתי כפסיכולוג, נוכחתי שרבים חשים כך, ולפעמים חשים אפילו שלא נולדו בתקופה המתאימה. 

התחושה של "אי התאמה" היא לרוב לא נעימה, ומקבלת ביקורת ושיפוט מהסביבה, בבחינת "משהו לא בסדר איתו". בתחום הפסיכולוגיה, נאמר שאולי יש לו "הפרעה נפשית" כלשהי. עיקרו של דבר, להבנתי, לרבים מאתנו יש חוסר בהירות מחשבה לגבי עצמנו, לגבי אחרים, לגבי יחסים ולגבי המציאות בכל דרך שנגדיר אותה. הדחף שלי להבין ולדעת מתבטא בצורך פנימי מתמיד להגיע למצב של בהירות מחשבה לגבי מצבי הרגשי והתודעתי, בכל מצבי החיים שלי – כשאני בטוב, כשאני במשבר או כשאני נמצא בפרשת דרכים. הדחף הזה, המלווה אותי מילדותי, מתבטא בצורך לקרוא, להתנסות וללמוד מתוך השכנוע ש"החיים הם בית ספר", ושבעצם הכל למידה.
זה גם מה שאני משדר למטופלים שלי. לא משנה מי אשם, משנה מה את או אתה יכולים וצריכים ללמוד ממה שקורה לכם!
דרכי זו עדיין נמשכת, ומוצאת ביטוי בפרקי התבוננות שאני כותב כמעט בכל חיי הבוגרים. חלק מפרקים אלה מוצגים כאן, בתקווה שיעוררו מחשבה והשראה אצל הקוראים.