1.3.2024
אוהב ואויב ביחסים:
על הזדהות עם התוקפן בעקבות פרנצי
כשאתה אוהב ומעריך מישהו (הורה, בו-זוג) והוא תוקף אותך (פיזית או מילולית) אתה נעשה מבולבל, חצוי, מתקשה להתקרב, רוצה להתרחק. איך מתגברים על הפגיעה והבלבול? בעיקרון לא מתגברים על הפגיעה, אבל מנסים לעשות מניפולציה לנפש שלנו: מאשימים את עצמנו שאנחנו גרמנו לזה, שאנחנו הרעים בסיפור, מנסים להתגונן ולהדוף, אולי מנסים להתרחק וזה לא עוזר, מתנתקים מהקשר, ואז סובלים בפנים מרגשות אשמה וזוכים להתקפות מהפוגע. בעיקרון, מי שאנו אוהבים ומעריכים – אנחנו מזדהים אתו. ואם מדובר בילד או ילדה צעירים בשנים המוקדמות הפגיעה הנפשית קשה ביותר. היא משאירה חותם בל ימחה בנפשם הרכה. את התופעה, שנקראת "הזדהות עם התוקפן", תיאור פרנצי (2003, 2013), פסיכואנליטיקאי שעבד עם פרויד. כשהתוקפן שאתה קשור אליו אוהב ואויב אותך, אתה מתערער. זה מה שחווה פרנצי בקשר עם פרויד שהתנגד לרעיון ואף אסר עליו להרצות על זה.
להבנתי, התופעה קיימת גם ברמה הקולקטיבית, עכשיו במדינת ישראל. יש לנו אהבה למדינה והזדהות עימה וסמליה ועם התרבות שספגנו מההורים ומהמורים ומתנועות הנוער. כשאנו מותקפים על ידי נציגנו בכנסת, אנחנו עוברים גם-כן סבל ובלבול, כמו הילד שהורה תקף אותו. הילד המוכה נצמד להורה התוקפן ונשחק בקונפליקט פנימי בלתי פוסק. ההבנה שמחלחלת בחברה שלנו היא, ש"ההורים" (נבחרי העם), אלה שאמורים לדאוג לנו, מפקירים אותנו, מוליכים אותנו שולל, תוקפים אותנו ישירות, משתמשים בנו, מזניחים אותנו או אטומים אלינו. חלק מאתנו כבר על סף חידלון. כמה קשה זה לכעוס על "ההורים" שאנחנו אוהבים ומזדהים אתם, למחות כנגדם ועוד לתקוף אותם. מה שמוכר לי מטיפול פרטני בקורבנות נרקיסיזם מתחולל לנגד עיננו עכשיו, יום יום, עם הרגשת חוסר אונים שיתוק וקיפאון, מצב טראומטי מתמשך, ללא אופק ותקווה. הנפש אז בוכה, כואבת וזועקת "מאין יבוא עזרי?!" וכבר אנו מתאבלים על כל האובדנים.
מקורות
פרנצי, ש.(2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד.
פרנצי, ש.(2013). היומן הקליני. תל אביב: עם עובד.
