אנומליה נרקיסיסטית: מתן תפקידים רגשיים לילדים במשפחה והשלכותיהם על ההתפתחות הנפשית

אחד המאפיינים של אישיות נרקיסיסטית הוא לתת תפקידים לאחרים: זה "מוצלח", זה עם "ידיים שמאליות", וזה "טוב" וזה "רע" וכך הלאה. תפקידים מוכרים במיוחד הם "הכבשה השחורה", הילד הדחוי שמאשימים אותו בכל, ו"הילד המוזהב", הילד המושלם, נקי כפיים ובר-לבב. תפקידים אלה מתויגים ומשמשים כסימן היכר לילד או לילדה וגם "משווקים" לסביבה בקלות רבה כאמת הנאמרת מפיו של אורקל. בדרך זו ההורה משתמש בסביבה, כבעין במה, כדי לקבע (מחוץ לעצמו) זהות ותדמית שמייצגים חלק פגוע או מוזנח מעולמו הפנימי.  כשיש כמה ילדים, הוא מכניס ילד מסוים לתפקיד "ילד" כשהוא מגונן עליו ושומר אותו בצמר גפן (שלא יגדל), ילד אחר לתפקיד OUTSIDER, זה שלא שייך למשפחה, אותו הוא תוקף ומרחיק, וילד אחר שהוא מיעד לתפקיד הורי, מה שידוע כ"ילד הורי" שתפקידו האולטימטיבי הוא לדאוג להורה ולא לשום דבר אחר.

מה שמדהים במיוחד במקרה זה של מתן תפקיד הורי לילד, הוא שזה היפוך היוצרות ביחסים עם הילד או הילדה שלו, ומרגע שמתקבע הסטטוס הזה, כבר לא ניתן לשנות אותו מבחינת ההורה הנרקיסיסט. לאחר שדפוסים אלה משתרשים, הם מעצבים את האישיות ואורח החיים שהתפתחו עם חלקי עצמי מופרדים מהנפש: "הילד" אף פעם לא יגדל, "הלא-שייך" יאבק כל חייו להשתייך וליצור קשר וחווה כל פעם מחדש שהוא outsider, ו"הילד ההורי" לא יממש הרבה מהאיכויות הטבעיות שלו בתהליך התפתחותי תקין בו מתקיים מעבר מתפקיד של ילד, למתבגר, ולבוגר. אחים ואחיות כאלה אינם מפתחים ביניהם יחסי קרבה ואחווה כי הם תקועים עם התפקיד המצמצם שלהם שמגביל את יכולתם ורצונם ליצור קשר אינטימי עם אחרים. הם עסוקים בהישרדות.

אלו הם נושאים מוכרים בתפיסה המערכתית, אלא  שיש פעמים שהתפקיד ההורי מוענק לילד באופן מודע ומוצהר. במצב זה, האם מחליטה שהבת שלה היא האימא שלה ולכן, בתוקף זה, היא חייבת לה לעולם ועד שירות, דאגה וכל דבר שתצטרך ממנה, כמו שילדה צריכה מאימה. הילדה נכנסת לתפקיד הזה מוקדם בחיים ועוברת חניכה למחיקת תפקיד הילדה ותרגול תפקיד השירות לאם על ידי חיזוקים חיוביים ושלילים שמלמדים אותה איך להיות ואיך לא להיות, ומתוך מסרים חוזרים היא מתקבעת בתפקיד הזה. באופן הזה היא אינה לומדת לראות ולהכיר את עצמה כישות בפני עצמה, כילדה שמתפתחת משלב לשלב לחיים הבוגרים. ילדים במצב כזה (לפי דיון אצל שושני, 2005) נאלצים "לדלג" באופן כלשהו ממצב ילדי למצב מבוגר מבלי להתבגר ממש, בדומה למעבר מכיתה ג' לכיתה י"ב בזינוק אחד, וכך שושני כותב:

תופעת הדילוג בזמן ובגודל יכולה להתרחש ולהשתמר רק אם הנפש מבצעת שתי פעולות לולייניות במסגרת מה שניתן לכנותו אלכימיה נפשית. הפעולה האחת היא להיות 'גדול'. כפי שילד מדמיין 'גדולים', הוא רואה אותם כאנשים שאינם פוחדים, לא מקנאים, אינם מתביישים ואינם תלויים… התוצאה השלילית ביותר במקרה זה היא, שאם כך, אין צורך לגדול ולהתפתח; הילד כבר 'עבר', כביכול, 'את בחינות הבגרות'; הוא כבר נוהג במשך שנים, ולכן אינו צריך 'ללמוד נהיגה ולגשת לטסט'. מעשה הלוליינות השני הוא פיצול כל חלקי העצמי האמתיים. חלקים אלה, לפי הקוהוטיאניים, מכילים תחושות פגיעות, נחיתות, בושה והשפלה. לפי הקלייניאניים, חלקים אלה מכילים קנאה (envy), חמדנות ושנאה. לדעתנו, מדובר בכל מקרה ברגשות בלתי-נסבלים המקושרים בהתפתחות בטרם-עת של המודעות לנפרדות ולאחרות (הדגשה שלי, מ.כ.). המוצא היחיד לילד במצב כזה הוא להינתק מהחלקים הללו. הדבר מוביל לצמצום העצמי האמיתי ולדלדולו. החלקים שנותקו יכולים להתחלף בחלקים כוזבים בעלי תכונות כשל זיקית, שערכן ההישרדותי גבוה, ואלה משתלטים על האישיות. אין תמה בכך שאדם זה אינו רק מרגיש, כמו רובנו, קצת לא ישר וקצת חקיין, אלא שכל חווית העצמי שלו נשלטת ברגשות הונאה, זיוף והתחזות (שושני, 2005}.

לא בכדי, אנשים במצב נפשי זה חשים לעתים, באי נוחות ובכאב גדול שהם לא אמתיים, שהם "מתחזים", ומוצאים אסמכתאות באינטרנט על מה שמכונה "תסמונת המתחזה" אשר  עוסקת בקושי של אנשים מסיבות שונות להפנים הישגים ויכולות שלהם. כלומר, הם מצליחים להגיע להישג כזה או אחר, אבל הם לא מאמינים לעצמם שזה אמיתי, או חוששים שאחרים "יגלו" זאת. מתוך טיפול במקרים מסוג זה, ההרגשה הזאת נראית לי כסוג של "קונפובולציה", מילוי פערים, שהסובייקט מרגיש בתוכו, בתודעתו ובחוויותיו, בין הילד שלא היה והמבוגר  שעליו להיות עבור הוריו, מבלי שהיה לו גיבוי, מישהו שמלווה את צמיחתו ועומד מאחוריו. הנפש מחפשת ליצור גשרים בין חלקי נפש שונים שהתפצלו בעקבות משבר (טראומה), או במהלך התפתחות אישית אנומלית. ומכיוון שאנשים אלה אינם יכולים להבין ולהסביר לעצמם את האנומליה הזו, הם חווים סבל על רקע קונצפציה מופרכת שההורה השליך עליהם; הם מנסים "להסביר" אותה באופנים שונים, כדי למצוא מובן ופשר למה שעובר עליהם. בימינו היינו אומרים שהמופרך הוא סוג של  מציאות שקרית (FAKE) שמושלכת על הילד, שאינו יכול להקיא וגם לא לבלוע משהו כל כך לא שלו וכל כך לא אמיתי.

הקונפובולציה המתוארת היא שיקוף של שיח פנימי פרגמנטרי בניסיון של הסובייקט לתת מובן ופשר לפערים שהוא חש בתוכו בין חלקי נפש שונים  שלא התאחדו במהלך התפתחותו, בדומה למתרחש בחוויה הפוסטראומטית (כהן, 2010). ברגר (Berger,2016), סופר ועיתונאי, מתאר תהליך זה כמאמץ יצירתי של הנפש להסביר את עצמה לעצמה. לדבריו, הוא עצמו כותב "כדי למלא פערים" בהבנתנו את החיים ואת עצמנו, והוא "חייב" לכתוב פערים אלה משום שאף אחד אחר לא יעשה זאת במקומו; הוא מציג את הקונפבולציות כתהליך יצירה בו הוא כמו מדבר עם עצמו ועם השפה. במובן מסוים זהו תהליך אסוציאטיבי חופשי למדי, תהליך דמוי חלום, שנועד לגשר בין המודע ומה שאינו מודע. תהליך דומה אפשר למצוא אצל וירג'יניה וולף בספרה "רישום מן העבר"(2011), שם היא עושה מעין אנליזה עצמית ומתבוננת לתוך נפשה וילדותה על ידי היזכרות וכתיבה חופשית ואסוציאטיבית וכך היא מתוודעת להתהוות נפשה כילדה ומגלה את הסופרת שבה, אבל בו בזמן היא מביטה בנפש האוניברסלית, בנפש "כל בני האדם" (כהן, 2018). עקרונית תהליך מסוג זה מתרחש במהלך פסיכותרפיה בה המטפל עוזר למטופל למלא פערים בנפשו ובחוויותיו, במטרה לתת לסבלו משמעות ולעבור חוויה מתקנת.

אותה ילדה שאימה דורשת ממנה להיות אימא שלה חווה פערים רבים בתוכה, והיא אינה מצליחה לממש באופן שלם שום דבר מעצמה, ומשחזרת יחסים כאלה עם בני זוג להם היא נותנת הכל, תמורת חיוך ואישור זמני. היא אינה יכולה להעלות בדעתה שאי-אפשר "לעקוף" את העיוות שנוצר אצלה ביחסים עם האם, ובלעדי עצמה שום דבר טוב לא יתגשם לה בחייה עבור עצמה. היא לומדת לא לדאוג לעצמה; היא גדלה "ליד עצמה", כשם שגזע עץ שנגדע, מצמיח ענפים וחוטרים חדשים מכל מיני צדדים של העץ. בנוסף לכך, האם יכולה גם לשפוט אותה על אי הצלחה בחיים ולהצליף בה ללא רחם על כמה שהיא כישלון, ובכך לסתום את הגולל על כל ניסיון שלה להוציא את ראשה מהמים ולהיוולד. היא נסחטת ונחלשת משחיקה פנימית של מסרים סותרים שהאם משדרת לה (אסור לך לגדול, אבל תהיי גדולה ותצליחי). היא בעצם לא הייתה ילדה, כלומר לא חייתה את הילדות; "הילדה" נשארה מנותקת ומרחפת אי שם ובשום מקום, מאוחסנת במעין שליה או בועה. האם מצידה אפילו לא ממש ילדה אותה נפשית ולא נתנה רישיון לחיים משלה. הילדה נשארת תלויה באם, רגשית וכספית, כמו רבים מילדים להורים נרקיסיסטיים. האם מצדה אינה משחררת את הילדה מהתפקיד שנתנה לה, כך שגם אינה מאפשרת לבן זוג או לטיפול נפשי להשפיע על הבת, משהו שיכול להפריד אותה ממנה, כי זה אומר שהיא תישאר "בלי כלום". כדי להחלים, הילדה צריכה קבלה וברכת הדרך מאימא שלה, שאינה מעלה בדעתה שאולי דווקא תקבל יותר, כשתהיה לה ילדה מוגשמת. אבל כל זה כנראה אינו בשליטה, והאם והבת חיים גורל שיצרו במשותף ומה שהיה הוא שיהיה.

הילדה הזאת שלא עברה תהליך התפתחות משלב לשלב לחיים הבוגרים כבחורה, כאישה, לא פיתחה תחושת זהות משלה; היא דילגה, בכורח נסיבות האנומליה, מילדה לאדם מבוגר, כפי שמתאר שושני בציטוט לעיל (2005), ולא חוותה התמודדות נאותה עם האתגרים  של  שלבי ההתפתחות של ההתבגרות (שלב יצירת זהות בגילים 12-18) והבגרות המוקדמת ( שלב יצירת אינטימיות בגילים 19-35), אותם מתאר אריק אריקסון (1960, 1987). היא נשארת במורטוריום, פסק זמן, כמצב מעבר מתמשך, בו היא מדשדשת בציר הזמן במצבים שבין ילדה לאישה, וחיה במצב רוח מלנכולי (ראה מאמר שלי בבלוג "מבט אל העלמה המלנכולית). כנאמר שם, העלמה המלנכולית הוא הלך רוח או מצב נפשי בו "העלמה", אישה צעירה, נתקעת במעבר מילדות לבגרות; היא נותרת מקובעת באזור הדמדומים של היות ילדה- נערה- אישה, ומשייטת ביניהן, או חיה וחווה גילאים שונים אלה לסירוגין או בו-זמנית.

המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים על הפגיעה של הנרקיסיזם. חפש בבלוג "נרקיסיזם".

ביבליוגרפיה

אריקסון, א.(1960). ילדות וחברה. תל אביב: ספרית פועלים.

אריקסון, א. (1987). זהות: נעורים ומשבר. תל-אביב: ספרית פועלים.

וולף, ו. (2011). רישום של העבר. בן שמן: מודן הוצאה לאור.

כהן, מ. (2018). צמיחה מתוך טראומה על פי וירג'יניה וולף: תובנות מספרה רישומים מן העבר. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3635

כהן, מ. (2010). מהצמדות לחוויה הטראומטית לצמיחה פוסט-טראומטית: דיון בדוגמאות קליניות. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2492

שושני, מ. ושושני, ב. (2005). הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאורית הנרקיסיזם של סימינגטון. פסיכולוגיה עברית.

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=547

Berger, J. (2016). Confabulations. Penguin Books.UK.

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות