אני פוסטראומטי: מונולוג מייצג של נפגע הלם קרב אילו היה יכול לדבר

אני רוצה לענות על השאלות שלך, אבל זה לא פשוט, אפילו שכבר הבראתי יחסית. אני חושב שזה אולי לא נורמלי, מופרע או מפורק בפנים,  כאילו איזה "מנגנון פנימי" שעבד בשבילי התמוטט, למשל לדבר עם אדם אחר יותר משתי מילים. המנגנון הזה אבד, נעלם לי, אני צריך לחשוב אלף פעם על דברים פשוטים לפני שאני עושה, כמו להחליט אם אני אלך או לא לערב חגיגי. פשוט כאילו נעלמו לי החיים בתוכי. אתה שואל מה קורה לי שם בפנים, כאילו יש לי תשובות ברורות, כמו אדם שאומר שיש לו חום או כואבת לו הבטן, אז אין לי מילים, ואני אפילו פוחד להתחיל לדבר על מה שהיה, כי לא ברור לי ממש מה קרה לי, מה השתנה אצלי, אולי אני סתם עושה מזה עניין. אני לא מבין למה אני לא יכול להיות כמו כולם. אני מרגיש נורא בסופרמרקט, פוחד שמישהו יפנה אלי. הרעש מפריע לי, אני פשוט רוצה שקט, רוצה לא להיות שם, לא להיות בכלל. לולא הילדים אולי הייתי עושה משהו לעצמי, כי אני פשוט לא מסוגל לסבול את הסיוט הזה. לא יכול לישון, מתעורר מותש כאילו שלא ישנתי בכלל. מתעורר אחרי כמה דקות ולא יכול להירדם, הכול מתערבב לי. אני נמצא לפעמים בסרטים, לא מבין מה זה המלחמה הזאת, רואה את עצמי מסתובב שם ולא יודע איך כולם יודעים מה לעשות, מדברים בלהט, רצים, וכולנו שומעים פיצוץ של קטיושה במרחק לא גדול, ואני לאט לאט, כלומר הגוף שלי נהיה ללא שרירים, מונח בנגמ"ש, אני רוצה להזיז אותו ולא מצליח, אבל אני רואה כאילו מלמעלה את האנשים מתרוצצים, פוחד שיבקשו ממני לעשות משהו, ואז אומרים שנוסעים למקום אחר, שנהרגו הרבה חיילים בקטיושה שנפלה בהתארגנות, לא מבין את כל הסיפור הזה, איך אנשים יכולים להרוג, יכולים למות בשנייה, אני חש שאני יוצא מדעתי, ואולי נרדמתי לזמן מה. קטעים מהסיפור משתלבים בלילה עם סרטי פעולה ומלחמה, ואז אני כבר לא יכול להירדם שוב. לפעמים אני לא עוצם עין כמעט עד הבקר, ואז אני מסתובב כל היום כמו סהרורי. אומרים לי שאני נראה עייף, מה שנכון, אבל אין לי כוח לשמוע את זה כל הזמן מהשכנים והמשפחה שלא מבינים מה קורה לי, גם אני לא כל כך מבין, אבל אני פוחד כל הזמן שישאלו אותי, אז אני מתרחק, יוצא החוצה לעשן סיגריה, ואני חוזר ומנסה להכריח את עצמי לחייך, ומנסה לדבר אבל המשפטים שלי נעשים קצרים עד שנמאס לי ואני יוצא שוב, ומבין שמשהו באמת לא בסדר אצלי. לפעמים כבר לא שואלים אותי, גם אשתי, ואז אני מתפלא שלא איכפת לה, ואני חושב ששום דבר לא ישתנה,  כי הכול חוזר, אפילו אם הרגשתי פה קצת טוב, אני הולך הביתה וכאילו אותו דבר, ולשאלתך – אני לא יכול לדמיין מצב שאני מרגיש טוב, פשוט לא רואה את זה.  ואז נמאס לי מהרופאים ומהטיפולים, וגם כשאני קצת מתחבר לשיחות אני נהיה מודאג וחושב שאולי גם קודם, לפני המקרה, הייתי לא בסדר, וזה ממש מפחיד, אז מה ומי הייתי, וגם כשאתה אומר בוא נראה, אני פוחד כי אני לא יכול לראות שום דבר, כך שאפילו השאלות שלך מכניסות אותי למערבולת, כי אני לא מבין מה זה שאתה מזכיר "לאבד", למה אתה מתכוון, כי הכול הלך. אבל יש רגעים שאני מרגיש שלא הכל אבוד, שאולי אחזור למה שהייתי, שמח, מדבר, לא-מסתגר, מתחבק עם אשתי, יושב עם הילדים, אבל זה מתנדנד, הפכתי לשבר כלי בן רגע, כל מה שחשבתי שאני התפוגג, נהייתי סמרטוט, וברגע אחר נראה שהנה אני חוזר לעצמי, כאילו הבזק של מי שהייתי, אבל זה נעלם כפי שבא, ולפעמים אני פשוט רוצה להרים ידיים ולתת לעצמי להיעלם לתוך חור שחור, וככה דעתי נטרפת עלי, ואני לא יודע האם הבעיה שלי היא אמיתית או אני מדמיין הכל, מעין הזיה על קטסטרופה ששומעים עליה בחדשות.. אתה מבין?

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

סבלנות

על סבלנות הגדרה. המושג "סבלנות" שגור בדיבור היומיומי, ויש לו משמעות רבה ביחסים ובתקשורת בין בני אדם. ברוח המילון, סבלנות מתוארת כאורך רוח, כעמידות, כיכולת להשהות תגובה, להמתין…

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות