מבוא. הדרכת הורים או מפגש דיאדי של הורה-ילד מיועדים לאפשר זיהוי צרכים של הילד וההורה והתנהגויות של ההורה ו/או הילד שמסכלים את הזרימה והתקשורת הבריאה ביחסים ביניהם. במקרים רבים הסבר והפניית מודעות לסיבות לחסימה ותסכול יכולים להיות מענה סביר לבעיה. שיקוף, הכלה ומודלינג של המטפל יכולים לעשות את השאר. כאשר התערבויות אלה אינן מועילות אפשר לזהות נרקיסיזם, או מה שנכנה כאן "חלקים נרקיסיסטיים" באישיותם של ההורים. חלקים אלה מציבים מכשולים, לפעמים בלתי עבירים, במפגש ובאינטראקציה עימם והם נושא המאמר הנוכחי.
במאמר קודם (כהן 2008) תיארתי את החוויה והסבל של ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית, ואת המאבק של ילדים אלה לחלץ את עצמיותם מיחסים עם הורה הסובל מהפרעה נרקיסיסטית. כפי שתואר שם, הילד במשפחה כזאת לכוד בפרדוקס של מסרים כפולים ובקונפליקט approach- avoidance ביחסים עם ההורה בהם הוא נשחק וסובל ממשברים ומדיכאונות חוזרים כאשר אינו מצליח לספק את הציפיות האידיאליות ממנו וגם אינו מצליח ליצור את הנפרדות המתאימה לגילו מאחר שאינו מקבל "שחרור" אמתי מההורה. זהו קשר של הצמדות שיכול להישמר גם כשהילד נהיה בוגר בשנות השלושים, ארבעים והלאה ואין לעולם letting go.
במאמר הנוכחי אציג את הפרובלמטיקה שמטפלים נתקלים בה בטיפול בילדים המופנים לטיפול שהוריהם מגלים קווים נרקיסיסטיים מובהקים. שדה המוקשים מתגלה בייעוץ המשפחתי הזה, כאשר ההורה חי ומבטא ביחסיו עם הילד סיפור או תסריט אישי שלו דרך תפקיד ההורות. בהתערבות הטיפולית בילד ובהדרכת הורים במקרים אלה, התסריט הנרקיסיסטי של ההורה תופס את מרבית הבמה, כאשר ההורה פועל כבמאי (בלתי מודע) ושחקן ראשי בחדר הטיפול או מאחורי הקלעים.
תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות. להצגת הנושא נתחיל בתיאור השיטה של מנזנו אספמה וזילקה לניתוח, אבחון וטיפול במה שהם מכנים "תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות" (2005). הם מתארים במודל של התייעצות הורית קצרת מועד שפיתחו, "תסריטים נרקיסיסטיים" אחדים שהם (א) השלכות הוריות של דימויים ילדיים הנחווים כלקויים בחסר, נטושים, אידיאליים ואף פגומים (צל העצמי), או (ב) השלכות דימוי של אובייקט מהעבר על הילד, הנחווה כפגום, אידיאלי או שלילי (צל האובייקט של ההורים). המחברים מתארים התייעצות זו כאפקטיבית בד"כ, מלבד במצבים של מה שהם מכנים "נרקיסיזם מפוצל", בו "הורים המגלים התנגדות חזקה לעצם המחשבה שיש קשר בין החוויה ההורית שלהם לבין התנסויותיהם הילדיות עם הוריהם שלהם. חוסר היכולת שלהם לקשור את סיפור חייהם הנוכחי לחוויות מעברם – חוויות העלולות לגרום לסבל שמפניו הם מתגוננים הופך את האידיאליזציות המאסיביות שלהם לנוקשות. יתר על כן, הם מתאמצים להחזיק בהן בלא-מודע, בין אם הן נוגעות להם ישירות ובין אם הן באות לידי ביטוי באופן שבו הם תופסים את ילדם. קלינאי לא מנוסה עלול לא להבחין במאפיינים אידיאליים אלה, שכן הם אינם מצויים בתוכן הגלוי של התיאורים התמציתיים שהורים אלה מעניקים לעצמם או לילדים. באופן פרדוכסלי, בקונפליקטואלית ההורית שבה שולט הנרקיסיזם המפוצל, הנרקיסיזם של ההורים הינו הכי פחות גלוי, ואילו האידיאליזציה – של הילד ושל עצמם כהורים – הינה המוחלטת והלא מודעת ביותר" (מנזנו וחב 2005, עמ' 142). הדגשות שלי.
אציג תחילה את הנושא ברמה הפנומנולוגית דרך דיון בדוגמאות טיפוסיות מהקליניקה, וארחיב בהמשך את הדיון להבנה התיאורטית של טיפול במצבים אלה במסגרת התייעצות הורית, ברוח הדיון של מנזנו וחב' (2005).
המכשול הבולט ביחסים אלה הוא העיוורון הרגשי של ההורה הנרקיסיסט לצרכים של ילדיו כפרטים בפני עצמם. אפשר לזהות באישיותו של ההורה הנרקיסיסט העדר הפרדה בינו לבין הילד שמבטאת העדר נפרדות בהתפתחותו הרגשית. זה קשר בעל אופי סימביוטי בו ההורה אינו מודע לכך שהוא מספק את צרכיו האישיים דרך הילד שבטיפול. בקשר סימביוטי זה ההורה מזדהה (הזדהות השלכתית) עם הילד המופנה לטיפול ורוצה לשנות התנהגות מסוימת אצל הילד מבלי שיהיה שותף משמעותי באחריות לבעיה וביצירת השינוי המצופה. ככלל כמעט, ההורה מבקש "טיפול בסימפטום", אם אפשר להתבטא כך, מעין טיפול התנהגותי, טיפול קצר מועד. דוגמאות: שהילד יצא לטיול שנתי אבל אינו מתעניין בחרדת הנטישה שעומדת מאחורי הסירוב לצאת לטיול וגם לא בחוסר העצמאות שלו. הבעיה שמוצגת בטיפול מופרדת (מנותקת, dissociated) מהקשרים כלשהם, כמו דפוס ההתמודדות של הילד, חרדות אחרות שלו חלומות סיוט בהם קורים אסונות לבני המשפחה או משהו בייחסי הורה ילד שמייצר את הסימפטום, כמו וותרנות והגנת יתר, או חוסר קבלה של פרטיות כלשהי, כמו לסגור את דלת חדרו. ברוב המקרים מדובר בהתפתחות מעוכבת של הילד במה שקשור לנפרדות ואי-תלות בהורים והשתחררות מסוימת מהם בשלב החביון ובשולי ההתבגרות המוקדמים. אפשר שזהו צירף מוזר של דאגת יתר לגבי סימפטום שעל הפרק (למשל הרטבת לילה של ילד בגיל עשר) והזחנה או עזובה רגשית לגבי תחושת התבוסתנות והערך העצמי הירוד ביחסים עם בני הגיל. בהסתכלות פשוטה ההורה מדבר אל הילד כמבוגר לכל דבר וחש שהוא מכיר אותו לפני ולפנים, כשלמעשה הילד מופקר לנפשו במצבי דחק בהם הוא חש פאניקה (למשל כשישן אצל חבר), נושאים שאינם מגיעים לידיעה ולמודעת של ההורה, או משום שהילד נמנע מלספר, ואם משום אותו עיוורון רגשי שהזכרתי. מול המטפל ההורה הזה מלא דאגה ותובע טיפול מהיר ודחוף בסימפטום, מתקומם כאשר ציפיותיו לא מתמלאות, ואינו מקשיב לדברי המטפל על הקשיים הרגשיים של הילד. לעיתים ההורה משוכנע שהילד "עושה לו דווקא". בעצם הילד משדר להורה מצוקה שאינה זוכה להכרה ולפירוש המתאים, דהיינו שהילד צריך שההורה יראה אותו, יבין אותו, וייתן מענה לצרכים האמיתיים שלו. במובן זה הסימפטום הוא מסר שההורה אינו יכול לקלוט והוא רק רוצה לסלק את הבעיה. היחס של ההורה למטפל דומה ליחס שלו לילד שהביא לטיפול.
מקרה א.
ילדה בת 12 שסובלת מחרדות, פוחדת בעיקר להישאר לבד בבית, ללכת לבד ברחוב וכו'. כשעולים החרדות נרגעת רק בנוכחות אחד מהוריה. הם מתקשים "להבין" ולקבל אפשרות כזאת.
בהדרכת ההורים התברר שגם האם סבלה מחרדות בילדותה ובעצם עד היום נמנעת ממצבים בהם היא נשארת לבד, היא אינה יוצאת לקניות לבד ונעזרת בבעלה לצורך כך. יחד עם זאת היא לא מבינה למה ביתה מפחדת וממה, ומצפה ממנה שתתנהג כילדה בוגרת בת 12.
כלומר גם החיבור שנעשה כהדרכה לקשיי האם בעבר ובהווה ולהזדהות עם ביתה לא הניב שינוי בתפיסת האם את קשיי ביתה.
מקרה ב.
הורים לילדה בת 5.5, הסובלת מפחדים כשהיא נמצאת עם ציבור רחב של אנשים ונצמדת אליהם במפגשים האלה, ההורים היו רוצים שהיא תהיה כמו אחותה התאומה, תלך לשחק עם כולם ולא תיצמד אליהם.
אציג כאן כמה דוגמאות מהקליניקה כדי להמחיש את הנאמר עד כה. אציין שהחוויה הבסיסית מהטיפול במקרים אלו היא חוויה של כישלון (א) בזה שלא הצלחנו להשיג מטרה טיפולית כלשהי, ו (ב) שלא מצאנו את הדרך המתאימה לטפל במקרים אלה. לאחר מכן אציג את המודל של מנזנו וחב' (2005) לאבחון ולטיפול בתסריטים נרקיסיסטיים של ההורות ואנסה להתעכב על המצבים בהם נגלית הפרעה באישיות של ההורים שהופכת את התסריט הנרקיסיסטי לפתולוגי.
מקרה ג.
נערה בת 13 ששאלה את אימה אם היא יכולה לעשות עגיל באף , האם הגיבה בהתלהבות והציעה שהן ילכו לעשות עגיל ביחד. הילדה סירבה והודיעה כי היא כבר לא מעוניינת בעגיל. הסבר: הילדה מחפשת נפרדות וזהות והאם משמרת את הסימביוזה.
מקרה ד. ילדה בת 13 לא נרדמת בלילה וכשנרדמת מתעוררת די מהר וצריכה שהאם תבוא אליה, או לעבור לישון יחד עם ההורים. האם לא יכולה להבין ולקבל איך זה יכול להיות.
מקרה ה – דיון.
ילד בן 13 לא מוכן לישון מחוץ לבית כשההורים לא אתו. "מתחיל להרגיש רע..מרגיש בחילה.. נכנס להיסטריה". קורה במצבים אחרים: כשהמשפחה נוסעת (יחד איתו) לחו"ל, או בתחילת שנת הלימודים. מגיל אפס ישן אצל ההורים..(לא ברור עד מתי..) לא פוחד מחושך. יכול להישאר גם לבד בבית. ישן עמוק..הוא משקיע בארגון חברתי..לארגן מסיבה או פרוייקט.. אינו אוהב הפתעות מכל סוג. עסוק כל הזמן ב"לדעת מה יהיה".
האם רוצה להיות נוכחת בטיפול, אבל כשמופנית אליה שאלה כדי שתהיה שותפה בתהליך היא מודיעה שהיא לא רואה שם בעיה שקשורה אליה. היא רוצה שיעשו לילד שלה היפנוזה כדי שלא יפחד לישון מחוץ לבית. הילד לא מצליח לחוות בטיפול שום דבר כשהיא נמצאת, וכשהצעתי שהטיפול ימשיך רק אתו בשלב זה הטיפול הופסק כעבור פגישות אחדות בהסבר ש"הם דברו על זה והילד אמר שהוא לא מרגיש שהטיפול משפיע עליו". בפגישה היחידה שהייתה עם האב הסתבר שהוא היה כמו הילד שלו עד שיום אחד זה השתנה כשציוו עליו לשנות את התנהגותו.
תיאור אישיות הילד. אישיות מרצה. נשאר תינוקי..רגיל שהכל הולך לו..מוכשר ויפה..מקבל משובים חיוביים..יש הרבה תמיכה ונתינה מההורים. הגנת יתר ופתיחות יתר. שקיפות..אימא יודעת הכל. לא רגיל ולא יכול להתאמץ. עושה עד למקום שנתקל בקושי, ואז מתלונן, נוטש או מגלגל את האחריות. התחיל טניס והתקדם עד לנקודה מסוימת והפסיק לפתע. מנגן תופים ומתקשה לעשות "מה שצריך" ומחכה לתופף איך שבא לו. הוא לא נושם טוב. נשימה דלילה. דיבור לא ברור. אין יכולת להסביר את מה שהוא מרגיש, למרות שיודע שהבעיה היא נפשית. פשוט הכל צריך להיות איך שהוא צריך ויכול..נטייה להימנעות. חרדה של "מה יהיה?"..שיכול להיות משהו שאיננו יודע..נצמד לבית ולהורים. נרגע כשנמנע. האם נהנית מחברתו של הילד והרושם הוא של קואליציה סימביוטית שיתכן שמבטאת בעיה בזוגיות.
כל העניינים האלה שצריך לטפל בהם אינם מעסיקים את ההורים. מהפגישות האישיות עם הילד הסתבר שהוא עבר ממש טראומה כשבאחד הפעמים שישן אצל חבר הוא נכנס לפאניקה כשהיה בשירותים בשעות הלילה. כשהתחלתי לטפל בזה – הטיפול הופסק.
המסקנות שלי ממצבים אלה הן שהורים אלה מנותקים מהילד ומצרכיו הרגשיים. הילד נושא בתוכו בעיות רגשיות לא פתורות של ההורים. בעצם הוא ילד מוזנח וצפוי לפתח הפרעה נפשית אם הוא יישאר "האחראי" הבלעדי על הקשיים הרגשיים של המשפחה.
כהן, מ. (2008). כקול קורא במדבר – מבט על ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית. פסיכולוגיה עברית.
כהן, מ. (2020). הדמות מאחורי המראה. רסלינג: תל-אביב.
מנזאנו ועמיתיו (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות. תולעת ספרים: תל-אביב.
