גבר בשנות הארבעים פנה לטיפול פסיכולוגי בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב, מאחר שהוא סובל ומוטרד מהפגיעה באדם אחר ומפלשבק של רגעים מאירוע התאונה ומצעקותיה של הנפגעת. כשנסע בכביש הופיע רכב שיצא מהצומת. נלחץ. הצליח לברוח ממנו. לא שם לב שיש רכב בצד. לחץ על הברקס. הרכב שהיה קדימה עף קדימה. שמע צעקות/צרחות, "אימא..אימא..אני מתה..אני מתה". בשבועיים הראשונים לא ישן. חלם חלומות זוועתיים. כעבור שבועיים התעייף. היה מותש. אחר כך התחיל לישון יותר מהרגיל. יש לו פחדים בנהיגה. רואה את עצמו פוגע באנשים. שומע את הצעקות שלה. מדבר על זה הרבה. חושב רק על זה. כאילו זה קרה אתמול. לא מצליח להתרכז בדברים כתובים ומקשה לחשוב על דברים. יש לו צער גדול שמישהו נפגע בכלל. חושב "אולי יכולתי למנוע את זה".
זוהי דוגמה. הנפש לא מוצאת מנוחה. הנפגעים מקבלים טיפול רפואי. חברת הביטוח דואגת לנזקים. מה קורה בנפשם של הנפגעים ושל הפוגעים? בדברים להלן אתייחס לדינמיקה טיפוסית בנפשו של נפגע פוסט-טראומה וליחסיו עם הסביבה הקרובה.
התנסות בתאונת דרכים היא קודם כל חוויה בסיסית של אבדן שליטה שהנפגע מתעסק בה בתוכו, בדיבור או בוויכוח פנימי בינו לבינו: כן או לא יכול לנהוג, האם הפגיעה רצינית או לא, האם להראות לעצמו ולאחרים שהוא "חזק" והוא יכול להתמודד. כאילו צריך לעשות שריר. הנפגעים לא פונים בקלות לעזרה נפשית מקצועית כי כביכול לא סיימו את שיחת הועידה הפנימית בשאלות שהוזכרו, ולא החליטו אם הם "צריכים" טיפול או לא. שאלות דומות עולות אצל הקרובים. הנפגעים וקרוביהם פוחדים בסתר ליבם שתפתח תיבת פנדורה (עניינים לא סגורים בחיים, משברים, חולשות, פחדים). נראה שלנפגע יש פנטזיה להחזיר בעצמו את השליטה בעצמו כחוויה מתקנת. להתמודד ולהתגבר נותן הרגשה טובה ומחזיר את הערך העצמי שנפגע. לרוב זה לא ממש מציאותי וכרוך בהכחשה של משמעות האירוע והשלכותיו על התפקוד, על החיים הרגשיים ועל היחסים עם אחרים.
הסביבה הקרובה מצפה לרוב, יחד עם הנפגע, ש"יצא מזה" כמה שיותר מהר, מה שמחמיר את הבעיה כשזה בלתי אפשרי. נתאר לעצמנו שמישהו שרגלו התרסקה שומע שהוא צריך לצעוד ולרוץ. נשים לב שכל זה כה שונה מהיחס לפגיעה פיזית שהיא נראית לעין או מאובחנת רפואית ואי אפשר לעשות עיוותים והשלכות פסיכולוגיות על הנפגע, כמו במצב של פגיעה נפשית, בה אומרים לנפגע – שיתמודד, שיהיה חזק, שיצא מזה, שייקח את עצמו לידיים, שזה רק עניין של זמן – תכנים וקלישאות שמטיילים באווירה של חיי הנפגע ויוצרים אצלו מבוכה פנימית; ממילא הוא אינו יודע ולא בטוח מה הוא מרגיש, וכמה זה רציני. חוויה פנימית היא בלתי נראית לאחרים וכאשר הנפגע נראה "בסדר" מצפים שהוא גם ירגיש טוב בתוכו ויחזור לעצמו.
בעיקרון לא רוצים לדעת ורוצים לשכוח מהר ולחזור לסדר, יחד עם רגשות של בושה ואשמה.
אחרי אבדן השליטה באה ההימנעות שפירושה "לא רוצה לחשוב על זה", יחס אמביוולנטי לנהיגה בכלל ולנהיגה במקום האירוע ובכלל להתעסק בזה, או ללכת לטיפול פסיכולוגי. פונים לעזרה נפשית מקצועית בעיקר כשאין ברירה – כשיש מגבלה ברורה כמו נהיגה זהירה ואטית מדי, מחשבות טורדניות על התאונה וחששות מתאונה חוזרת, או בעיות תפקוד קשות. התקפי חרדה חוזרים בד"כ מבהילים את הנפגע ו"שולחים" אותו SOS לטיפול.
הרצון להימנע מהמצב שמתקשר לפגיעה, ואף להימנע מלהיזכר בו, לא מצליח במקרים רבים; באופן בלתי רצוני האירוע חוזר למודעות, או דרך תקרית, דרך חלום, או דרך אירועים שמופיעים בחדשות. אפשר לראות במאבק הפנימי תנועת מטוטלת שנעה בין להימנע כדי להירגע ובין להיות לחוץ ונסער מחדש, כאשר הזיכרון "מופיע" מבפנים [פלשבקים] או בתגובה למשהו בסביבה [רעש של אמבולנס או ריח שרוף] ש"שולף" את החוויה המודחקת החוצה לתודעה. הנפגע נמצא בדריכות יתר ולכן מגיב כמו רפלקס לגירויים ומחשבות הקשורות דרך התניה לאירוע הטראומטי. כך נוצר מעגל חרדתי כאשר ההימנעות נכשלת והאדם נעשה מוצף, כאילו הוא "מותקף" או נרדף מהאירוע או קטעים ממנו.
מבחינה פסיכולוגית וטיפולית התכנים האלה חוזרים, כאילו הם "רוצים" שיטפלו בהם, שיראו אותם, שירגיעו, שיבינו, בדומה לפצע מדמם שיש לטפל בו באופן מיידי. הכחשה גובה מחיר: חלק גדול של האנרגיה הנפשית מופנה לתת מודע לטפל בכאב, בבושה, בייאוש, באבדן, בניסיונות מדומיינים או ממשים להחזיר את השליטה ואת החיים כפי שהיו. במצב זה נותר לאני המודע מעט אנרגיה כדי לחיות והוא מפתח עוד הימנעות וצמצום מרחב התנועה בחייו, לא לצאת לבלות, לא ללכת לאירועים חברתיים, למעט בדיבור ולהסתגר.
חווית אובדן השליטה, המגננה של הימנעות, דריכות היתר ושיחזור האירוע הם מאפיינים טיפוסיים של המצב וההפרעה הפוסט-טראומטית. אמנם כל אדם מגיב אחרת, אבל אין לזה קשר ברור והכרחי עם מה שמכנים "חוזק נפשי" כזה או אחר. זוהי פציעה נפשית שמצריכה טיפול כמו שפציעה פיזית מחייבת טיפול רפואי. הטיפול יכול לעזור לנפגע להחזיר את השליטה וההגה לידיו. תוך כדי הטיפול הנפגע נעשה שותף מלא לתהליך הטיפול וההחלמה, ולא במעט מקרים גם חווה צמיחה ובגרות נפשית שלא ציפה להם.
