מבט על היפרדות והיקשרות

30.6.2022

"הקשב לקינתו של החליל, / כיצד בעצב הוא מגולל את סיפור הפרידה: /מאז שעקרו אותי מבין קני הסוף, / עודני משמיע את קול זעקתי". ריקוד  האהבה לאלוהים,  ג'לאל א-דין רומי (2012, עמ' 47). הוצאת חדקרן. 

במאמר זה אני מתבונן בתהליכים המעודדים אוטונומיה ונפרדות, לעומת תהליכים המשמרים תלות ומעודדים היצמדות סימביוטית. אני משתמש במונח "היפרדות" כדי לכלול בו היבטים שונים בנושא פרידה ונפרדות. המובן הספציפי מופיע בהתאם להקשר.

מבוא. הנושא של פרידה מהורים או מבן זוג הוא סבוך לא פחות מההתקשרות אליהם. שאלה גם איך נגדיר "פרידה", ואם ומתי הסובייקט מקבל פרידה כסופית. פרידה נתפסת כאיום כה גדול, שכל התרחקות יכולה להתפרש כנטישה, מה שמגביר את הצורך "להדק" את הקשר על ידי לחץ רגשי, מה שיוצר רצון דווקאי להתרחק. לאמיתו של דבר, כאשר ילד מרגיש רצוי ובטוח, הוא מסוגל להתרחק בבטחה ולהתקדם לעצמאות. לעומת זאת, ילד חרדתי ודחוי ייטה להיצמד למשפחה ויתקשה להתרחק ולסמוך על עצמו.

קשה מאד להיפרד  גם כשהקשר אינו משרת עוד שום צורך בריא – לקרבה, לנחמה, לאהבה, לתמיכה, למפלט או "מקלט בטוח" ברוח תורת ההתקשרות של בולבי, ועוד רשימה ארוכה של צרכים שבאים לביטוי בחוויה של התקשרות ושייכות. היפרדות זה כמו לפרום שטיח, מארג של שתי וערב שנבנה ונוצר במהלך הזמן בחיבורים בין אנשים, בין הורה וילד, בין בני זוג וביחסים של אינטימיות עם אחרים שהופכים להיות משמעותיים. הקשרים כוללים את חיי היום יום, את החיים במשותף בקורת גג אחת, במיטה אחת, ובארוחות משתפות בחגים ובמי חול, ובטיולים ובמנוחה. איך עוזבים את כל זה? במישור הרגשי הפנימי כל אחד שזור באחר ובמובנים רבים אני והאחר הופכים גם לישות אחת שיש לה הוואי מסוים, הרגלים, אג'נדות ומטרות ושמחות ומכאובים. איך עוזבים הכול? האני שלנו מושקע שם. איך נפרדים? התשובה מסובכת. שאלה היא איך ומדוע לא נפרדים כשהסבל הוא גדול ומתמשך? מדוע מתקשים להיפרד ונאחזים עוד ועוד, כמו בהיותנו ילדים אוחזים ביד של אימא או אבא כשחוצים את הכביש.

מתוך עיסוק ממושך בנרקיסיזם ובהתעללות נרקיסיסטית אני חש שאני צריך לחשוב, להתבונן, אין עושים היפרדות ממישהו שהיינו מושקעים בו כה הרבה בילדותנו וביחסנו הזוגיים? בתפיסה של התפתחות הילד ויחסי אובייקט, אנחנו "משקיעים" באם ובאב כ"אובייקטים", והם, ההורים "מושקעים" בנו. לכן היפרדות היא כה קשה ומסובכת. אנחנו "מעורבבים" ביקרים לנו, ומחוברים אליהם באין סוף דרכים, ומאד קשה למי שנפרד לראות ולהבין את עצמו בלי הזולת הקרוב, לראות את עצמו בלי להיות חלק מעולמו של ההורה או בן הזוג. לעתים ההרגשה של פרידה היא כהרגשה של פרידה של מוות של אדם קרוב שהולך מעולמנו ואנו כבר לא נהיה חלק מעולמו. עם זאת אני מבין שזהו ביטוי של "עיקרון הנפרדות" (נדון בהמשך) השורה בכול,  לפיו כל הזמן משהו עוזב אותנו ומשהו אחר מגיע. אנחנו משתנים. גם בלי ידיעתנו.

מפת דרכים. כרגע אני מציע לחשוב ולפעול בשני כיוונים. האחד, זה לשחזר את היחסים שהיו לנו עם הורינו ובני הזוג שלנו ולהפוך אותם לסיפור, דרך מכתב שכותבים לדמות שאנחנו רוצים להיפרד ממנה. מטרת המכתב היא לא לשלוח אותו לנמען במציאות אלא לנמען שחי בתוכנו, לאבא, לאימא, לחבר ולבן זוג. לומר להם מה קרה לנו אתם, מה חשבנו ומה הרגשנו, מה עבר עלינו כשהיינו אתם. זוהי דרך לשחרר משהו חנוק בפנים ולאפשר לעצמנו לומר מה שיש לנו במקום להחניק ולהדחיק ולהרעיל את עצמנו. המטרה היא להתוודע לרגשות השונים שעלו והודחקו כדי לאפשר להם "איוורור" ולגיטימציה. זה לא קשור לזה אם אני צודק או לא; זה מה שהרגשתי וחשבתי ביחסים אתך. ולמה זה עולה עכשיו? כי אי אפשר היה להתבטא ולומר אשר על לבי, כי אתה התנגדת ולא רצית לשמוע. כי אני לא ידעתי לזהות מה אני מרגיש, וגם לא ידעתי איך לקרוא לזה בשם. כך או כך, הייתי צריכה להחניק את הדברים בתוכי. גם לא הייתי מסוגל לשים מה שחשתי והרגשתי במילים, גם לא ידעתי אם מותר לי להרגיש מה שאני מרגיש, כי אולי אני טועה, ואת הרי תמיד ידעת מה אני מרגיש. אמרת לי שאני "עייף" או "רעב" או ללכת לישון, גם כשלא הרגשתי עייף או רעב ולא רציתי לישון. חוץ מזה היית מאד עסוקה ועייפה ולא רציתי להטריד כדי לא להיות נודניק. (יסלח לי הקורא שאני עובר מהיא להוא והם כדי לשקף חוויה משותפת).

הדרך השנייה היא להתבונן בתפקיד שהיה לנו ביחסים עם ההורים או בני הזוג. תפקיד הוא מונח סוציולוגי ופסיכולוגי המתייחס לצפיות שיש ממי שנמצא בתפקיד, למשל תפקיד של אימא ואבא. מתפקידים האלה יש ציפיות מובנות באופן עקרוני שהן לדאוג לגידול ולרווחה של הילדים. מה התפקיד של הילד? מה מצופה ממנו? כאן נכנס עולם ומלואו והילד נתון בעצם בידיו של ההורה המיטיב, או לחסדיו של הורה כלשהו. המתעלל הסמוי או הגלוי חסר הבנה לגבי הצרכים של הילד. אולי יש לו הבנה, אבל הוא מושקע מדי בצרכים שלו ומתקשה לצאת מעצמו, לתת מעצמו, או לעשות מאמץ ללמוד איך להיות הורה, כמו שלומדים נהיגה, למשל. להכיר בכך שהוא צריך ללמוד משהו. ההורה יכול להיות לכוד בטראומות מילדותו שלו, משהו לא פתור ומעובד שלא מאפשר לו להיות פנוי לצרכים של הילד ושל מי שהוא אחר מחוץ לעצמו. הוא מרגיש שזהו "ילד שלו" ולכן יש לו חופש פעולה כמו ביחס לחפצים או לבעלי חיים שהוא מגדל. המשימה שלך כשאתה בא חשבון עם ההורה ועם ילדותך היא לזהות איזה תפקיד קיבלת על ידי כל אחד מההורים. התפקידים שקיבלת או לקחת מגדירים את הציפיות שהיו ממך, לטוב ולרע. איך נהגו להגדיר אותך? ילד טוב, ילד רע, עקשן, רגיש, פחדן, אוצר, ואתה יכול לשחזר את התמלילים המלווים אותך כילד, לחשוב על האכזבות ממך והאם מנקודת מבטך כבוגר, היום, היו מוצדקות? ובאופן ספציפי מה היו הציפיות ממך? האם ההורים היו מאחוריך ותמכו ועודדו, או רק או בעיקר ציפו וחשבו שאתה אמור לדעת מה התפקידים שלך ולהתנהג כמצופה ממך. אולי הם ציפו שתהיה "ילד גדול", מעין ילד מבוגר ואחראי, בטרם היית ילד שמשחק לומד ומגלה את העולם. אולי הבנת שהמטרה של החיים זה לגדול ולרכוש מקצוע ולהצליח, וללכת בדרכם של ההורים בלי לשאול שאלות. האם מותר היה לך להיות אתה כמו שאתה, או היית חייב להיות הדמות שאימא רצתה שתהיה בשבילה? "אני רוצה בחזרה את הילד שלי" אומרת אימא לבנה בשנות החמישים שתפס ממנה מרחק כחלק מהתפתחות הרגשית והיפרדות מאם וממשפחה נרקיסיסטית.

היפרדות היא לא התנתקות. היא תהליך בירור עם עצמי לגבי מעמדי כילד כדי לזהות באלו תפקידים הייתי כילד. כשתתבונן, תוכל להתחיל לנסות להשתחרר מהתפקיד הזה והזה שאולי כבר לא מתאים לך כבוגר. תוכל להשתחרר מתפקיד הילד שהיית לפני זמן רב. תוכל להמשיך בקשר עם ההורים, אבל בלי תפקיד מוגדר וסגור ומובן מאליו. תוכל להתחיל לתרגל להיות "אדם חופשי" שעושה ופועל כך וכך מבחירה. וזה תהליך מתמשך עם ובלי פסיכותרפיה.

המכתב שתכתוב יאפשר לך "לפרום" את הסוודר (ציפיות) שאימא סרגה לך, אם תגלה שלא נוח לך כבר בתוכו, או שתרגיש שאתה תפוס בתפקיד של "ממלא מקום" של מישהו בחייה – אבא שלך, שלה, או אהבה לאקס מיתולוגי, ותרצה להיות קצת משוחרר מזה. תכתוב ותכתוב. היום קצת. מחר קצת. תראה אלו רגשות צפים ועולים ומגיעים להכרתך. ככל שתברר יותר את רגשותיך ביחסים עם ההורים או בן הזוג, כך תבין יותר את עצמך. אנחנו זה הרבה ממה שמשתקף לנו מהסובב אותנו.

אחד התפקידים הבולטים אצל הרבה אנשים הוא להיות המטפל הגלוי או הסמוי של אחד ההורים או של שניהם. אנו רואים במהלך פסיכותרפיה שמטופלים רבים עסוקים בהורים שיש להם צרכים רגשיים מהמטופל, או שהמטופל עסוק בלטפל בהם כי הם לא היו שם בשבילו. הוא לוקח לעצמו באופן לא מודע את משימת הטפול בהורים, אולי הורים שלא התבגרו. כשתבין מה היה התפקיד בו היית מול הוריך, אולי תוכל לזוז משם. תיארתי מגמה זו בפרק על הדדיות בספרי (2020).

ההורים כאלים

המטרה בתהליך זה היא להשתחרר מההורים המיתולוגיים, ההורים שראינו אותם גדולים וחזקים כשהיינו ילדים. הם היו הכול עבורנו כילדים. הם ידעו מה נכון ומה לא. הם חיבקו או הענישו. הם היו בחזקת אלים. וכך כותבת בעניין זה בצורה מאירת עיניים סוזן פורוורד: (1990)

"תושבי יוון העתיקה עמדו בפני בעיה. האלים שלהם התבוננו מטה ממרומי האולימפוס, כשהם מותחים ביקורת על כל מעשה של היוונים. ואם האלים לא היו שבעי רצון, הם נטו להעניש את היוונים. הם לא היו חייבים להיות נעימים, הם לא היו חייבים להיות צודקים. הם אפילו לא היו חייבים לנמק את מעשיהם. הם יכלו להיות בלתי רציונליים, כאוות נפשם. בהתאם לגחמותיהם הם יכלו להפוך אותך להד נצחי או לגרום לך לדחוף אבן ממרומי הגבעה לעולם ועד. אין צורך לציין, כי חוסר היכולת לנבא את מעשיהם של אלים כל-יכולים אלה, תרם לא מעט לפחד והמבוכה ששררו בקרב מאמיניהם הבלתי נצחיים.

מצב זה אינו שונה באופן מהותי מיחסים, ששוררים במקרים רבים, בין הורים מרעילים וילדיהם. הורה בלתי-צפוי נחשב לאל מבהיל בעיני ילדו.

כשאנו צעירים מאד, הורינו  – דמויי-האלים – הם הכול עבורנו. בלעדיהם אין מי שיאהב אותנו, אין מי שיגונן עלינו, יספק לנו מחסה ומזון, ואנו נדונים לחרדה בלתי-פוסקת, שכן ברור לנו, כי אין אנו מסוגלים עדיין לספק את צרכינו. ההורים הם מספקי הצרכים הכול-יכולים שלנו. אנו נזקקים, והם מספקים" (שם: 25).

אפשר לשער שהיחס בין הורים דמויי-אל לילד יכול להנציח את עצמו כאשר ההורה שומר  לאורך זמן על מעמדו וסמכותו, והילד מתקבע באזור הנוחות של "הילד הקטן" שדואג לרצות את ההורה, או נשאר שם מתוך פחד לגדול, וכך נעצרת הצמיחה הרגשית והעצמאות שלו. הפוסט הזה הינו פתיח לתהליך שחרור ההורים מתפקיד האלים הכול-יכולים ולהתחיל לראותם כאנשים, אולי "פשוטים" או "רגילים" גם אם הם לא באמת כאלה. אלים הם לא.

דוגמאות.

א. "לאחר שגמרתי לטפל באבא שלי התחלתי לחיות". ככה אמרה אישה בשנות החמישים. אביה נפטר לפני כשנה ואז גם נפרדה מבן זוג. האב שבפנים עבר שיקום והשתחרר ממנה והיא השתחררה ממנו. יתכן שזהו התהליך של היפרדות מדמויות הורינו המיתולוגיות.

ב. אישה אחרת בשנות הארבעים, כתבה מכתב לאביה, בו ביטאה את הזעם שהודחק שנים וסגר ונטרל אותה. המכתב נכתב בהמלצתי בתוך טיפול, בלי כוונה לשלוח אותו. היא הייתה מאד מופתעת איך "הכול יצא" בצורה כל כך שלמה ומדויקת! בשבוע שאחרי היא הבינה איך היא חייה: איך היא מתגייסת להציל את האחרים, נותנת את עצמה לכל מי שזקוק, כהמשך של תפקידה במשפחה, "להיות בסדר ושיהיו מרוצים". היא גם פגשה את אבא והוא נראה אחרת לגמרי: יותר קטן, לא כמו שהיה שמור כדימוי בתודעה שלה.

השאלה בה אני עוסק כאן היא איך נפרדים מההורים המיתולוגיים שנשמרו והתקבעו בנפש ובתודעה שלנו. בסרט "אנשים פשוטים" הדמות המרכזית עוברת טיפול פסיכולוגי ועם תום הטיפול השאלה היא מי הם  ההורים "האמתיים"? התשובה שהסרט מציע היא לראות אותם כ"אנשים רגילים". באופן דומה חווה דיני (נטלי ווד) בסרט "זוהר בדשא" שעברה משבר אהבה, כשההורים שלה וההורים של באד (וורן ביטי) מסכלים את אהבתם. לאחר אשפוז וטיפול פסיכולוגי היא מתחילה להתייחס להוריה, שלא השתנו כלל, כ"אנשים רגילים".

אני ולא אני

המילה להיפרד באנגלית( see part) separate   פירושה במילון לראות את החלקים, בנפרד, שאינם עוד יחד. אולי כי הם איבדו את היכולת להיות יחד ולראות אחד את השני. זוהי גם משמעות המשקפת את המצב הנפשי של בני הזוג שהם מעורבבים זה בזה ומלאים אחד מהשני. הם איבדו את היכולת להבחין בין אני ולא אני. ואולי יכולת זאת לא הייתה מפותחת מלכתחילה כשבני הזוג יצרו התקשרות. בספר בשם  "האני ולא אני" מנתחת אסתר הארדינג {1999), פסיכולוגית יונגיאנית, את התפתחות התודעה, "כמסע הפנימי שעורך האדם כדי להיות שלם יותר. הבשלות הנפשית היא פועל יוצא של יכולתה של נפש האדם להפריד ולהבחין בין מה שהיא, לבין מה שאיננו היא, היינו בין מה שהוא "אני" לבין מה שאני מזהה כ"לא אני". מטרתו של כל אדם היא לצמוח ולהתפתח ולהיות עצמי אינדיבידואלי. במקביל מתרחשים תהליכים בעולם הפנימי וב"לא מודע" עד אשר מתגבש גרעין של תודעה המקבל בהדרגה קיום אוטונומי. זהו האני". כל עוד לא התהוותה תחושת או תודעת נפרדות אצל האינדיבידואל הוא מצוי במצב סימביוטי עם אחרים ועם הסביבה. הוא לא מרגיש וחווה הבחנה בין "אני" ו"לא-אני", כלומר אתה, זה ששונה ממני, זה שיש רגשות וצרכים משלו, שיש לו "עולם" משלו. אציג דוגמה פשוטה מספרה של הארדינג כדי להדגים את האופן שבו "האני" וה"לא-אני" מתבלבלים במישור הפסיכולוגי, וכמה לא פשוט המפגש בין "העולם שלו" ל"עולם שלה". "העולם" של כל אחד (מה הוא רואה, מה הוא לא רואה, מה חשוב ומה לא חשוב לו, למה הוא מגיב וכיו"ב) לא שקוף לאחר, ולכן בלי בירור והבחנה בין אני ולא אני אין סיכוי שיגיעו להבנה לגבי "המציאות".

"נניח שבעל ואישה נקלעים למחלוקת. הוא אומר שהיא השמיעה כלפיו הערות מעליבות. היא מכחישה נמרצות שאמרה לו דברים מעליבים, אבל אומרת שאם אכן אמרה דברים כאלה, הרי זה משום שהוא היה הראשון שאמר או עשה דברים פרובוקטיביים.

ויכוח המתחיל בצורה כזאת יכול להימשך עד אין סוף, ולהחמיר עם כל סיבוב. כמעט בלתי אפשרי לקבוע נקודה מסוימת שממנה אפשר להתחיל להתיר את הסבך, כי אף אחד מהמתנצחים אינו מודע מספיק למצבו הפנימי כדי להיות עד אמין דיו לאירוע החיצוני. שניהם רואים את העולמות החיצוניים דרך המשקפיים שלהם, המעוותים ללא ספק את המציאות החיצונית. וכיוון ששניהם סובלים מאותו ליקוי – הם אינם יכולים, או יותר נכון אסור להם במצב כזה לסמוך על יכולת התבוננותם. עליהם להיות מספיק פתוחים כדי לאפשר ספק, אבל זהו מצב שאינו קורה בדרך כלל"(עמ' 33).

הקורא מוזמן להתבונן דרך עולמו שלו באירוע הזה ולהתחבר להבנה של מורכבות היחסים בין בני אדם, וכמה לא פשוט להיות "אני" ועוד פחות פשוט להבין "לא אני".

ההכרח להיפרד שפעמים רבות בני זוג נאלצים לקבל באי רצון קשור בהעדר נפרדות רגשית של אחד או שני בני הזוג. ראינו מהדוגמה שהצגתי כמה מסובך ליצור בהירות ונפרדות באינטראקציות זוגיות. לו היו יכולים בני הזוג לראות זה את זה לא היו צריכים לחוות הפרדה הפיזית ביניהם. ההפרדה מחייבת את הסובייקט להתעמת עם היותו אינדיבידואל נפרד, ולעיתים זהו אתגר קשה, כמעט כמו להיוולד מחדש. הכרתי זוגות שהתעמתו עם הקונפליקט להיפרד או לא להיפרד כי לא חוו בעצמם נפרדות ובתוך הזוגיות הרגישו מחנק, ואף פיתחו עוינות ותוקפנות זה כלפי זו; לחילופין אחד או השניים בזוגיות הרגישו "לא קיימים" כשהם היו במצב של התמזגות והתנגדות לסירוגין. כשהוא או היא חשו התמזגות הם "נעלמו" ואיבדו את הרגשת הכוח שלהם, ואז עברו לצד השני, למצב של התנגדות. מאידך הם יכולים להתבצר בניפרדותם מתוך קושי ליצור אינטימיות, ולהתנהל בתוך "חיים מקבילים" בהם הם חיים זה לצד זה עם אג'נדה וסיפור פנימי משלהם, בדומה לילדים המשחקים אחד ליד השני ולא אחד עם השני. מצבים אלה משקפים את העובדה שהסובייקט לא פיתח תחושת עצמי משלו, ולהבנתי זהו מקור הסבל האישי והמשבר הזוגי: העדר נוכחות של העצמי האוטונומי. בלעדי זה הסובייקט יתקשה להרגיש אחראי על מה שמתרחש במרחב הזוגי ויעביר את האחריות לבן הזוג או יגלגל את הלא-ברור למרחב הזוגי המשותף.  נראה לי שכשהסובייקט מתמזג הוא חש שבגד בעצמו. שזה לא הוא. להלן קטע מספרי 'הדמות מאחורי המראה' (2020, עמ' 176).

מקדוגל (1999) מציגה שתי מטופלות המדגימות את שני דפוסי התגובה של הפתולוגיה הנרקיסיסטית:

סנדרה: כשאני לבדי אני פשוט חדלה להתקיים. רק ריק ותו לא. אני צריכה מישהו לידי כדי שארגיש שאני חיה.

סבינה: כשאני נמצאת זמן רב מדי עם בני אדם, אני מאבדת את הגבולות שלי; אני מרגישה שאני באמת עצמי רק כשאני לבדי (שם: 234). 

בדפוסי תגובה אלה סנדרה וסבינה מייצגות שני קטבים בתנועה הדיאלקטית בין התמזגות ונפרדות המאפיינת יחסים בין אנשים (שושני, 2005). הנרקיסיסט מתקשה לחיות את התנועה הדיאלקטית הזו, כפי שהוא מתקשה לחיות עם האמביוולנטיות המובנית ביחסים בין בני אדם. אלו הם מצבים שנמשכים ליחסים סימביוטיים וגם פוחדים מהם בגלל תחושת ו"חרדת ההעלמות".

יש זוגות שנפרדים פיזית אבל ממשיכים לקיים את הקשר, ולעיתים מצליחים לעבור שינוי חיובי שמחזיר אותם לקשר. פגשתי סוגיה דומה אצל תאומים זהים שעסוקים בדילמה של מרחק קרבה ומתקשים ליצור נפרדות. יתכן שאפשר לנסח כאן את "עיקרון הנפרדות" כנגזרת ממגמת הספרציה – אינדיבידואציה המתקיימת בהתפתחות הנפשית של הפרט, נפרדות מהוריו, נפרדות מהאח התאום, נפרדות מבן או בת הזוג וגם מהקולקטיב המשפחתי והתרבותי. נפרדות מהסימביוזה עם העולם. הנפרדות כמו נכפית על השניים ביחסים כדי שיוכלו להמשיך את ההתפתחות האינדיבידואלית, כפי שתינוק נולד מתוך כורח ביחסים בין העובר לאם. שניהם לא יכולים יותר והוא מתהפך ויוצא. אפשר לראות בלידה מודל ליצירת נפרדות ביחסים, נפרדות ככורח התפתחותי, קודם בלידה, בהמשך בהתפתחות בינקות וכך הלאה בהליכה לגן ולבית הספר ובחיים הבוגרים הכורח לפתח זהות וחיים עצמאיים בנפרד המשפחה המקורית. לא תיתכן התקדמות והתפתחות בלי שמשאירים מאחור את הזהות הקודמת. פגשתי מקרים של זוגיות סימביוטית שמתישהו התפרקה לגמרי, כי הפרטים היו צריכים להיוולד, פשוטו כמשמעו, להיוולד נפשית. זהו תהליך בלתי מודע.

השאלה היא מדוע לא התפתחה נפרדות בנפש היחיד במהלך התפתחותו? אנו מכירים את המכשולים שמעכבים התפתחות נפרדות. בעיקרון, זו הרגשת חסר וקיבעון במצב או שלב התפתחותי שמונע תנועה בטוחה קדימה. הדוגמה המובהקת ביותר ידועה כ"חרדת היפרדות", separation anxiety,  אצל הילד הצעיר שמתקשה להיפרד מהאם כשהוא מגיע לפעוטון או לגן. כלומר, המעבר לשלב הבא מתעכב, כי הסובייקט לא חש מיצוי של ההכלה כדי לשחרר את היד של אימא. הפרק הבא מציג הבנה לגבי גורמים שמעכבים נפרדות ודוחפים לתלות ולסימביוזה.

יחסים סימביוטיים

ההתפתחות הנפשית של האדם מן הלידה ועד המוות היא מסע של התגשמות מצד אחד והיפרדות מצד שני. התינוק שנולד נפרד מן הרחם ומתגשם כיצור אנוש בתחילת דרכו. שלבי ההתפתחות המתוארים בפסיכולוגיה ההתפתחותית (למשל פיאז'ה) או הפסיכוסקסואלית (למשל פרויד) מתארים מאפיינים בכל שלב ואת המעבר לשלב הבא. התנועה היא תמיד קדימה לקראת התגשמות של השלב הבא. הפרידה מהשלב הקודם היא מובלעת וכמו מובנת מאליה, אך בא אני לטעון שהפרידה היא חלק אינטגרלי של המעבר משלב לשלב וצריך לדון בהם ביחד. התינוק הנולד נפרד מעולם של אחדות ושלמות לעולם של נפרדות ובדידות. טראומת הלידה משאירה לעיתים סימנים, קשיים בהסתגלות לחיים החדשים.

יחסים סימביוטיים נוצרים בשלב האורלי, שלב האינטימיות המוקדם. סולן(2007) כותבת:

יחסי סימביוזה אינם מייצגים תהליך של התפתחות נורמטיבית, גם לא בגיל הינקות, אלא מהווים קרקע פורייה להתפתחותן של הפרעות אישיות. צמידות סימביוטית מייצגת תפיסה רגשית של איחוד ישויות בתוך מרחב אחד, או התמזגות העצמי באובייקט (self-object) בהתאם לתפיסה של קוהוט. חוויה זו מוטבעת בנרקיסיזם כתבנית הרס ממאירה, ולפיה רק צמידות סימביוטית מהווה עדות לאהבה האולטימטיבית. תהליך של התרחקות והפרדה נחווה על ידי הזוג הסימביוטי כפגיעה, כנטישה, כניתוק טראומתי של תאומי סיאם, ובעקבותיו משתלטת עליהם תחושת זרות וכיליון. הם מוצפים בחרדה שלא יוכלו לשרוד בנפרד זה מזה (שם: 146-145).

בהקשר הדיון הנוכחי, אני מציג מצבים בהם יכולים להתפתח יחסי תלות סימביוטית על רקע חסרים התפתחותיים שונים. למשל, המעבר לשלבי ההתבגרות הראשונים היא פרידה מתפקיד הילד ומעולם של אחדות ולעיתים פרידה זו אינה צולחת והילד או הילדה מדדים אחרי השיירה. חסרים אלה נשמרים בנפשו של האדם גם כאשר כרונולוגית הוא ממשיך להשתייך לקבוצות הגיל מבלי שהבשיל. כשהוא מגיע לשלבי חיים של בוגר הוא יכול לשמור בנפשו קפסולות רגשיות משלבי התפתחות קודמים. כשהוא יוצר קשר זוגי אפשר שהוא עדיין בשלב החביון, שלב בו הילד עושה צעדים ראשונים במפגש עם ילדים מחוץ למשפחה. תופעות אלה מוכרות לנו כפערים בין הגיל הכרונולוגי לגיל הרגשי ובני אדם עם פערים כאלה צריכים להסתדר ולתפקד בעולם בהתאם לסטנדרטים של התרבות, כמו להתגייס לשרות צבאי, להיות עצמאי בעבודה ואולי בשלב אחר להינשא ולהיות הורה.

ברור שחסרים התפתחותיים לא נעלמים והם מוצאים ביטוי ביחסים שנוצרים, בעיקר יחסים זוגיים בהם נדרשים תקשורת ושיתוף פעולה ברמה בוגרת. ההשערה שלי היא שיחסים רבים כאלה אינם שלמים ולתוכם נפתחות הקפסולות הרגשיות משלבים קודמים בהתפתחות. במצבים אלה בני זוג מתבייתים אחד אצל השני במעין מקלט והם בונים עכשיו "בית שני" על מנת לגדול ולהתבגר בתוכו. בת הזוג יכולה להפוך לאימא או לילדה בהתאם לצרכים של בן הזוג השני. אלו הם מצבים בהם התקשרות סימביוטית  יכולה להיווצר, התקשרות בה בני הזוג מפתחים יחסים של התמזגות ותלות אחד בשני מתוך הצורך בהתקשרות ואחר כך סובלים מהעדר חופש ועצמאות.

אדגיש לסיום, ששחרור מתלות ותלותיות חיונית להתפתחות האדם כסובייקט ובלעדי שחרור זה לא מתאפשרת גם זוגיות שמתפתחת. יחסי זוגות רבים הם בעצם היצמדות, בה בני הזוג נקשרים וחיים במצב סטטי יחסית עד שקורה משבר שמחייב אותם להיות מודעים לעצמם ולנפרדות ככורח התפתחותי. על מנת להרגיש שלם, אנחנו צריכים להרגיש חלק מ – ונפרדים מ- , "to be part and to be apart" היה נוהג לומר מורה ומטפל שלי פרופ' רוני בודנהיימר.

מקורות

הארדינג, א.(1999). האני ולא אני. תל אביב: מודן.

כהן, מ. (2020). הדמות מאחורי המראה. תל אביב: רסלינג.

מקודוגל, ג' (1999). תיאטרוני הנפש. תל אביב: דביר.

סולן, ר.(2007). חידת הילדות. תל אביב: תולעת ספרים.

פורוורד, ס. (1990). הורים מרעילים: על הנזקים שהם גורמים וכיצד לתקן אותם. תל אביב: מטר.

רומי, ג'לאל א-דין (2012). הוצאת חדקרן.

שושני, מ. (2005).הישרדות נפשית מול חופש נפשי: מחשבות על תיאוריית הנרקיסיזם של סימינגטון. פסיכולוגיה עברית.