הנרקיסיסט ושותפו לקשר: שיח נרטיבים בין הנרקיסיסט והמרצה (pleaser)

"Despite all the beating he never forgets the master"

 מ"ימי הנטישה" מאת אלנה פרנטה

תקציר. המאמר דן ביחסים ובתקשורת בין הנרקיסיסט ובן/בת הזוג שמרצים אותו, כשיח בין נרטיבים, דפוסי חשיבה והתנהגות המקובעים כסיפור אישי של כל צד בדיאדה: האחד רוצה והשני מרצה, אבל שניהם אינם שבעי-רצון על רקע נוקשות הדפוסים וקושי לקבל שינוי בתפיסת העצמי והאחר ביחסים, ולפתח את חוויית ההדדיות במרחב המשותף של הדיאדה.

במאמר קודם "צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?"  הצגתי את אופי היחסים הבעייתי בין הנרקיסיסט ושותפיו לקשר, אשר רוקדים לפי החליל שלו, מופעלים על ידו ועל כורחם הופכים למשתפי פעולה ולקורבנות. תיארתי שם את האופנים השונים בהם השותפים לקשר מגיבים ומתגוננים נוכח השליטה של הנרקיסיסט על חייהם, תוך כדי כך שהם מנסים למחות, להתקומם ולתקן את היחס הפוגעני שלו, ובהדרגה הם חווים את המחנק הרגשי שלו עצמו עד שמגיעים למשבר. המאמר הנוכחי בוחן את השאלה מי הם אלו שחוברים לנרקיסיסט?

בולט (Boldt ,2007)  מתארת כמה דפוסי אישיות שחוברים לנרקיסיסט ומזינים אותו. אלו הם, לדבריה, המרצה(PLEASER) , הקורבן (VICTIM), והקדוש המעונה (MARTYR). לכל אחד מהם מאפיינים ודינמיקה התפתחותית שונה, אבל המשותף לאנשים עם דפוסים כאלה הוא הדחף שלהם לגרום לאחרים להיות מרוצים (המרצה), להיות חסר אונים כדי לזכות בתשומת לב וסימפטיה (הקורבן), ולהיות קדוש מעונה (המרטיר) שמוכן להקריב מעצמו למען מטרה נעלה שהוא מאמין בה. כך או כך, אנשים אלה מרצים את הנרקיסיסט, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל התוצאה היא בכל מקרה תסכול ואכזבה, עקב משאלות וציפיות אידיאליות של שני הצדדים שלא ניתן לממש במציאות. אתאר להלן את דפוסי ההתנהגות והנרטיב של הנרקיסיסט ואת אלו של המרצה שחובר אליו ואת השיח הגלוי והסמוי המתנהל ביניהם.

נירה כפיר (1993), בספרה "כמו מעגלים במים" מתארת ארבע "עדיפויות"  בהן בוחרת האישיות ומציבה אותן לעצמה כ"תנאי קיומי" שלה. לצורך הדיון אני מחלק את העדיפויות שהיא מציגה לשני דפוסים, כמתואר להלן: (א) הדפוס שהתנאי הקיומי שלו הוא עליונות (SUPERIORITY) ושליטה (CONTROL ), מאפיינים של האישיות הנרקיסיסטית, ו (ב) הדפוס שהתנאי הקיומי שלו הוא למצוא חן ולרצות (PLEASER) ומתגונן על ידי הימנעות (AVOIDANCE), מאפיינים של האישיות המרצה.

הדפוס הנרקיסיסטי. הצורך הטבעי בשליטה ומקום גבוה בהרארכיה הופך להיות מקובע ונוקשה באישיות הנרקיסיסטית שמוכרחה להיות "יותר" מאחרים. זוהי הנטייה של אדם להיות מרוכז בעצמו ולדרוש שהחיים והקשרים עם אנשים יתקיימו ויתנהלו על פי דרכו. דפוס העליונות אומר "אני יכול להתקיים קיום בעל משמעות אך ורק כשאני טוב יותר, צודק יותר, חכם יותר ויודע יותר מאנשים אחרים", ודפוס השליטה אומר "אני יכול להתקיים קיום בעל משמעות אך ורק כאשר אני שולט בעצמי ובהתרחשויות שסביבי" (כפיר, 1993). אדם עם דפוס כזה דורש שאחרים יכירו בעליונותו, ובעצם מכתיב את כללי המשחק ביחסים עם אחרים; הוא במפורש או במובלע דורש שיעשו את רצונו ויספקו אותו, ומתמרן את הסובבים לפעול לפי הנרטיב שלו. הוא רוצה שישחקו לפי הכללים שלו, וכשנוצר קשר הוא או היא "מלמדים" את הבן/בת זוג איך הם צריכים להיות עבורו; הם עושים מעין "תכנות התנהגותי" לבן/בת זוג על ידי חיזוקים חיוביים ושליליים שמובילים את השותף להתנהגות הרצויה לו. תיארתי במקומות שונים ובהרחבה את המאפיינים של דפוסים נרקיסיסטיים ואת ההשלכות של דפוסים אלה על חיי הנפש של השותפים לקשר, ילדים ובני זוג (כהן, 2020). ככלל, הנרקיסיסט מקובע בצורך בשליטה ובעליונות ואינו פתוח לתקשורת בה מתקיימת הדדיות.

דפוס הריצוי (THE PLEASER). הריצוי הוא עיצוב תרבותי די אוניברסלי, ומכוחו מתקיימים תקשורת ושיתוף פעולה בין אנשים; הוא הבעת הסכמה לנוכחות ולמסרים  של האחר, במישור רגשי, חברתי, או עסקי. המרצה מבטא קבלה של כללי המשחק ומאפשר את המשכיות הקשר בתהליך של הדדיות ודיאלוג,  ויש  לגיטימציה  לאי הסכמה. אולם, כשאנו מדברים על אישיות מרצה, THE PLEASER, הכוונה היא לריצוי כדפוס התנהגותי מקובע כתכונה אישיותית כמעט ביחסים עם הזולת, קרוב כרחוק, ללא קשר לעניין בו מדובר. זהו הדחף, ההרגל והנטייה לומר "כן", לאחר, גם על ידי מחוות גוף, כן המביע הסכמה, אישור, ושביעות רצון, במטרה שהאחר יהיה מרוצה, שאמצא חן בעיניו, שיחשוב עלי מחשבות טובות, שיעריך, שיהיה אתי, שלא ייטוש אותי, שלא יפגע בי ואולי גם ירצה אותי באותו אופן, וגם יאהב אותי. נוכח סימנים של אי-הסכמה או חוסר שביעות רצון , המרצה מעצים את מאמציו לרצות. הוא נמנע מקונפליקט, כי קונפליקט אומר  שהאחר אינו מרוצה, וזה משהו שהוא חייב להימנע ממנו. ברקע ההתפתחותי של המרצה לסוגיו, אפשר לזהות התקשרות לא-בטוחה שבתוכה מתפתח מול ההורים דפוס הריצוי שנועד לאפשר קבלה, אישור ואהבה מהם. במהלך טיפול, הניסיון להשתחרר מהדפוס הוא קשה עד בלתי אפשרי, מאחר שכאמור, המטופל לא התנסה בחוויית יחסים ותקשורת הדדיים ולגיטימציה לאמירה משלו שתזכה להקשבה. כאשר הילד אינו  נענה בהכלה והבנה, הוא מתקבע במנגנון הריצוי ואינו לומד להכיר אפשרות אחרת ליחסים עם אחרים, רחוקים כקרובים. עקרונית, אדם שגדל כך מצפה גם אחרים יתייחסו אליו באותו אופן וירצו אותו, וכשזה לא קורה יש תסכול ואכזבה. גם הוא כשותפו הנרקיסיסט "מלמד" את בן/בת הזוג לקבל אותו בתפקיד המרצה, ובאופן פרדוכסלי הוא "כופה" על השותף לקשר להיות מרוצה, ליתר דיוק הוא לא יכול לשאת שהשותף לקשר אינו שבע רצון; הוא רואה מצב זה כמעיד עליו שהוא האחראי לכך ששותפו מתוסכל, וחושש לאבד את האהבה שלו.

יחסי התלות בין הנרקיסיסט והמרצה.  מנעד הרגשות ביחסים בין הנרקיסיסט והמרצה יכול להיות מצומצם, לפי התכתיב של הדפוס: אני צריך להיות מרוצה (הנרקיסיסט), או אתה צריך להיות מרוצה (המרצה). לכאורה שני דפוסים אלה משלימים אחד את השני, כך שמבחינות רבות הם עונים על הצרכים אחד של השני. הנרקיסיסט מכתיב את הנרטיב שלו, כשהוא נמצא בשליטה ומוודא שהוא בעליונות כזו או אחרת על בן/בת הזוג. המרצה חי עקרונית בשלום עם ההרגל לדאוג לאחר ולרצות את השותף לקשר. החלק הדיספונקציונלי ביחסים אלה הוא הנוקשות בדפוסים, ההתניה של כל דפוס, כמתואר אצל נירה כפיר (1993), הרואה בהעדפה ובצורך לשלוט או לרצות, "תנאי קיומי" האומר שאני יכול להרגיש טוב "אך ורק" כשאני בשליטה ובעליונות (הנרקיסיסט), או "אך ורק" כשאני אהוד וחיוני (המרצה) וכשמניחים לי (הנמנע). בעצם, המרצה והנמנע אינם רוצים להתעמת ולכן הם בעיקר מגיבים ונענים ליוזמה ולדרישות של הדפוס של עליונות ושליטה, ובכך הם מאפשרים לנרקיסיסט להמשיך בשלו, כמו שהוא אוהב ורוצה להיות. זהו מעגל משוב המזין ומנציח את עצמו.

לדברי כפיר, בכל אחד מדפוסים אלה  אין האדם משתמש ב"שכל הישר" שלו, אלא ב"שכל הפרטי" שלו.  בשכל הישר הכוונה היא למחשבה וגישה שלוקחים בחשבון את הצרכים של האחר וגם את המגבלות במימוש ציפיות; בשכל הפרטי הכוונה לפרשנות אישית וסובייקטיבית ואגוצנטרית מדי שמונעת את ראיית המכלול ולא מאפשרת הבנה והסכמה הדדיים. לדברי כפיר, "ככל שאדם צמוד יותר לאחת מהעדיפויות (הדפוסים) הללו או תלוי יותר בקיומן, כן צר יותר הבסיס שעליו הוא עומד. בסיס צר מאפשר קיום כל עוד אין בו טלטלה, אולם אם מתרחשת טלטלה נדרש לנו בסיס רחב יותר כדי לספוג את המכה ולהתרומם. כאשר אין לנו מרחב שכזה אנו נופלים" (שם: 29). במילים אחרות, המאפיין את הדפוסים המתוארים על ידי כפיר כסגנונות חיים, הוא הנוקשות של "אך ורק" (כשאני בשליטה, כשאני עליון, כשאני אהוד, כשמניחים לי), שלא מאפשרת גמישות והתרחשות של שינוי והסתגלות הדדיים; לכן אנשים אלה מועדים למשבר כשנסיבות החיים משתנות ונדרש מהם להשתחרר מההתניה של "אך ורק" ולהיפתח להבנה חדשה ולגישה אחרת. 

זוגות עם דפוסים המתוארים כאן, משחזרים שוב ושוב קונפליקטים בהם הנרקיסיסט דורש משהו משותפו המרצה, והמרצה להוט לרצות אותו, עד שהם מגיעים למשבר. ביחסים כאלה בני הזוג, כל אחד מסיבותיו הוא, מייצרים ריגושים, סיפוקים, תסכולים ומשברים; השניים בדיאדה נוטים לפתח תלות-שיתופית (codependency), או יחסים סימביוטיים בהם הם מעורבבים ומסובכים (enmeshed) אחד בשני, מבלי יכולת להפריד ולהבחין בין אני ולא-אני, כך שהם חווים אכזבות חוזרות ונשנות. לחילופין, הם יכולים להתבצר בנפרדותם מתוך קושי ליצור אינטימיות, ולהתנהל בתוך "חיים מקבילים" בהם הם חיים זה לצד זה עם אג'נדה וסיפור פנימי משלהם, בדומה לילדים המשחקים אחד ליד השני ולא אחד עם השני. בתוך טיפול ביחסים מסוג זה, השיח, לרוב, סובב סחור סחור על רקע הקושי של בני הזוג לפתח מודעות והסכמה על קיומה העקרוני של תלות הדדית ביניהם כבני זוג ביצירת הבעיה שאתה הם מגיעים לטיפול; כשהם כן מתחברים להבנה זו, הם יכולים להצליח להפוך את התלות השיתופית לתלות הדדית חיובית ושיתוף פעולה מעצימים ברוח התפיסה המערכתית.

במישור החווייתי והסובייקטיבי, הדפוסים המתוארים  הם סיפורים אישיים של בני הזוג על עצמם, נרטיביים ביחסי גומלין, בין זה שמכתיב את המהלכים לזה שנענה ומסתגל, במעין ריקוד אותו תיארתי בעקבות רוזנברג (2018 ,Rosenberg),  בפרק "צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?". תיארתי שם תלות  בין הנרקיסיסט ושותפו לקשר, תלות בין שולט-נשלט, בין תוקפן וקורבן, שאינם יכולים להיפרד זה מזה: התוקפן אינו משחרר, והקורבן אינו מסוגל לשחרר את עצמו, מאחר ששניהם לכודים ביחסים סימביוטיים וסדו-מזוכיסטיים. ריקוד מסוג זה יכול להתקיים גם ביחסים זוגיים "נורמטיביים" בהם אחד מבני הזוג יותר דומיננטי והאחר יותר פסיבי, במערכת יחסים קומפלמנטרית בה כל אחד מבני הזוג נותן ומקבל מה שמתאים לו, ומשלים את האחר בתרומתו לזוגיות כמערכת, כל עוד החיים מתנהלים בשגרה. אם לשני בני הזוג יש הטיה נרקיסיסטית הם כנראה חונקים אחד את השני, כפי שמציין סימינגטון (Symington,1993).

בני הזוג חוזרים שוב ושוב לקשר מחשש לאבד אותו, והריקוד חוזר על עצמו, כדברי אלנה פרנטה  בסרט "ימי הנטישה": "Despite all the beating he never forgets the master". במבט נוסף, שני הדפוסים נראים כהשתקפות של חסכים נרקיסיסטיים שלא אפשרו התפתחות של תחושת נפרדות, אוטונומיה וערך עצמי. יוצא מכך הוא שהנרקיסיסט מתחבר עם מישהו (המרצה) שסובל כמוהו מהערכה עצמית פגועה אבל פועל אחרת כדי לפצות על החסך, ע"י הפחתה בערך העצמי שלו, במקום האדרה עצמית כפי שעושה הנרקיסיסט. כלומר, הנרקיסיסט ושותפו לקשר סובלים מחסך ופגיעה נרקיסיסטית ורוצים זה מזה מה שלא קיבלו בילדותם. כל אחד מהם עושה אידיאליזציה למשהו אחר: הנרקיסיסט מאדיר את עצמו; המרצה והקורבן מאדירים את הנרקיסיסט, והמרטיר שם לנגד עיניו את ההקרבה העצמית כערך עליון. מאחר ששני הדפוסים, הנרקיסיסטי והמרצה, מקובעים ביחס אל האחר, הרי שתפקיד התוקפן ותפקיד הקורבן מאפיינים למעשה את שניהם, למרות שלכאורה זה אינו כך. שניהם קורבנות של הנוקשות בדפוסי ההתנהגות שלהם: גם המרצה, בדרכו שלו, מפעיל שליטה על שותפו הנרקיסיסט כשהוא "דורש" ממנו להיות מרוצה, מאחר שהוא רואה את עצמו אחראי לרגשותיו ולאושרו של שותפו הנרקיס.

ריקוד האינטימיות במרחב המשותף של הזוגיות. שני הדפוסים המדוברים חסומים  לחוויית ההדדיות ומה שנדרש ליצירתה, ולכן "המרחב המשותף" (מוסבר להלן) שביניהם מצומצם והוא יכול להתברר ולהתגלות לשותפים לקשר כתוצאה מ"התנגשויות" חוזרות ונשנות ביניהם כשהם נתקלים במבוי סתום ולא מצליחים להידבר. כך או כך, נוקשות ואידיאליזציה ממסכים את המציאות המורכבת ולא מאפשרים הדדיות ויחסים של תן וקח ויצירת מרחב משותף לתקשורת ועיצוב הדדי. דנתי בעיקרון ההדדיות ביחסים בין אישיים בספרי (2020) וכאן אדגיש מחדש שעיקרון זה הוא הכרחי ליחסי שיתוף בין בני זוג בדרכם לאינטימיות. כאשר המרחב המשותף הוא מצומצם על רקע נוקשות של השותפים בקשר, לא מתאפשרת תנועה של התקרבות והתרחקות המאפיינת יחסים דיאדיים (בכל גיל, לפי סולן, 2007) ולא מתאפשר דיאלוג מתמשך ובונה המתבונן ביחסים ומודע לפרשנות המתלווה להתבוננות זו;  לכן "התנגשות" וקונפליקט נכפים על השותפים לקשר ומכריחים אותם לתקשר ולהידבר, לרוב בהצלחה חלקית בלבד בגלל היותם ביחסי תלות-שיתופית, או ביחסים לא-מובחנים (enmeshed). שני הדפוסים התפתחו לפי הנראה דרך היצמדות סימביוטית לדמויות המפתח בחייהם, כך שהם משחזרים בחייהם הבוגרים את חווית ההתקשרות החרדתית כשהם אינם מאפשרים לעצמם ולשותף לקשר להתרחק ולהתקרב ולהיות במצב של עמימות בו לא הכל ידוע ובטוח ומסופק. ייתכן שבני הזוג מערימים מבלי דעת קשיים מתוך חרדה מאינטימיות, באשר "אינטימיות נעה בקוטביות בין חרדה ופגיעות לבין חיבור של הבנה ואהבה", בין הצורך בקרבה ופחד להיפגע ממנה, כמתואר בספרה של גונן (2019) "חרדת האינטימיות". בפרק בשם "אומנות הדו-קיום במרחב המשותף" היא כותבת:

"בניית מרחב משותף מאפשרת לכל אחד לתרום את חלקו על פי דרכו ואופיו, ולא על דרך של השוואה בכמות או באיכות התרומה. השותפים מכוננים יחד מרחב שאינו תלוי רק בהתנסויות ובהנחות קודמות, אלא מאפשר התחדשות; מרחב שבו השניים שומרים על עצמאותם גם בהיותם יחד ומחויבים להתחשב זה בזה לא דרך יחסי תלות, שבהם בדרך כלל אין שוויון. החלוקה תלויה בתכונות האופי של השותפים, במזג וגם במגדר. נדרש זמן ממושך כדי להכיר באילו תפקידים כל אחד יכול ובוחר לשאת, מה שגורם לטרוניות ולהתנגשות כשהחלוקה אינה ברורה, אינה מנוסחת ואינה מוסכמת. מטבע הדברים הפעולות, החוויות, האירועים, המטלות, היוזמות ואפילו הרגשות מתחלקים בין שניים גם בלי שהם נותנים את הדעת עליהם. הם מגלים אותם כשיש לקבל שינוי, ארעי או קבוע. למשל, מחלה של אחד השותפים, היעדרות או נטל, או תוספת חדשה שעליהם לשאת, גם חיובית וגם שלילית. המרחב המשותף, רצוי שיהיה גמיש ורגיש לשינויים ולקבלה ולא קשיח, מכיוון שנוקשות של חלוקת תפקידים מפריעה למרחב זורם דינמי" (שם: 55).

וולווד (2000, Welwood ), פסיכולוג קליני אמריקאי, מדבר על כך ש"אינטימיות היא הוויה דינמית, ריקוד מסחרר של סתירות, שלעתים היא מהנה ומפתה, לעתים מעצבנת ולוחמנית, לעתים מטעינה, ובמקרים אחרים היא מתישה. הריקוד הזה דורש מאדם להיות מסוגל לנוע הלוך ושוב בין שני קטבים מנוגדים – בין להתאחד לבין להתרחק, להחזיק ולשחרר, להתקרב ולאפשר מרחב, להוביל ולהיות מובל, להתמסר ולהיות יציב, להיות רך ולהיות חזק" (שם: 241), ובעיקרון, לנוע בין יחסים בהם קיימת התניה, ליחסים ללא התניה, בבחינת "אהבה בלתי-מותנית". זוהי משימה קשה לרבים מאחר שאין לנו פרטיטורה וניסיון מתאימים; בהעדר מודל פנימי חיובי ומספק, אנו אמורים ללמוד אותה מתוך הבנה וחוויה, ולעיתים על ידי ניסוי וטעיה.  הנרקיסיסט ושותפו המרצה מקובעים בדפוסים שלהם לפיהם הם יכולים לחיות "אך ורק" לפי התנאים והאמונות שלהם. הם אינם מודעים ל"מרחב משותף" (סולן,2007) פוטנציאלי שהם יכולים ליצור, מרחב בו הם יכולים לנוע, להתקרב ולהתרחק, ולעצב ביחד את ריקוד ההדדיות.

"מרחב משותף" בחוויית היחד ביחסים. למען הבהירות אני מציג כאן הסבר למונח "מרחב משותף" (SHARED SPACE) שהוזכר בדיון עד כה. מרחב משותף הוא  מרחב וירטואלי לחוויית היחדיו ביחסים בין אנשים, מעין גשר עליו מהלכים הלוך ושוב אחד לקראת השני וחווים התקרבות והתרחקות תוך מודעות להיותם נפרדים. רוני סולן (2007) טבעה את המונח "מרחב משותף" בין שניים, בו הם יכולים להתקרב ולהתרחק בתנועה חופשית, תהליך שמתקיים להבנתה כבר ברמת הינקות ומתאים בעיקרון ליחסים בכל גיל. השניים יכולים לעצב יחדיו ולעצב מחדש  את המרחב המשותף בתהליך של יצירת אינטימיות. סולן מבהירה  שלא מדובר ביחד סימביוטי באשר סימביוזה היא מצב פתולוגי שמוביל להתפתחות הפרעת אישיות נרקיסיסטית, על רקע חוסר מודעות או הבנה ואמונה שגויים שרק באופן סימביוטי אנחנו מבטאים את אהבתנו לאחר. ויניקוט, שקדם לסולן  (2004), טבע ופיתח את המושג "מרחב מעבר" (transitional space) שמתאר את ההתרחשות המתחוללת בין הפרט החווה ומה שמעבר לו – אדם שאיתו באינטראקציה, או תהליך עבודה שאדם עושה עם עצמו או עם אדם אחר (כמו תרפיה, דיאלוג, שיתוף). זהו מקום המפגש בין המישור הסובייקטיבי (הפנימי, האישי) והמישור האובייקטיבי של ההתנסות בה אדם נמצא. למשל, ביחסים עם אדם אחר, מה שמתרחש ביני לבינו הוא גם שלי וגם שלו, לא שלי ולא שלו, זהו מישור "הייחד" שביננו. זהו מרחב וירטואלי שמתאפשר במצב רגשי בו אדם חווה נבדלות בסיסית בינו לאחר, ובזמן הייחד הוא מתחבר ואולי "מתמזג" זמנית עם האחר, וחוזר לנפרדות בהמשך. השיר של יהודה עמיחי "שנינו יחד וכל אחד לחוד" מתמצת את החוויה והתהליך שבתופעות מעבר.

בהקשר הפרק הנוכחי – בכל כתיבתי על יחסים עם נרקיסיסט הדגשתי שוב ושוב את העובדה שהנרקיסיסט מייצר היצמדות סימביוטית עם בן-בת זוג שלו ועם ילדיו ומבטל את הנפרדות עימם; בכך הוא מבטל ומערער אותם ומתעלל בהם עד כדי שהם אינם מצליחים לפתח עצמי משלהם, כך שההפרעה שנוצרת בנפשם מלווה אותם לאורך הזמן גם בחייהם הבוגרים. ציינתי גם שאפשר לראות ולהבין שהנרקיסיסט חי דרך  השותפים לקשר ולמעשה ניזון מהם מבלי שהוא מכיר בכך באופן מודע ומוצהר. ביחסים המתוארים כאן בין הנרקיסיסט למרצה, המרחב המשותף בין הדמויות הפועלות לא התפתח בילדות המוקדמת, כך שחסרה להם חווית נפרדות וסכמה קוגניטיבית למרווח בינם לבין האחר; הם גם לא פיתחו את המיומנויות הדרושות למשא ומתן ודיאלוג עם האחר. הם חווים אי-הסכמה כדחייה או ביטול ובמצב כזה הם נכנסים למגננה או מתקפה. אפשר להניח שהם אינם מודעים ל"מרחב משותף" אם הוא לא מוכר להם מהתנסותם האישית.

סיכום. הנרקיסיסט רוצה ורוצה ואינו מרוצה, והמרצה (the pleaser) מרצה ומרצה וכל רצונו שחברו יהיה מרוצה, ומתוסכל מכך שאינו מצליח במשימה למרות כל מאמציו. כך מתנהל  מעין ריקוד בין השניים, שיח נרטיבים מתמשך בין "הרוצה" ו"המרצה". לכל דפוס יש נרטיב משלו, וכשהם נפגשים, הם לכאורה מקיימים ביניהם יחסים קומפלמנטריים (משלימים), ולכן הם מספקים צרכים אחד לשני, אבל בד בבד הם מזינים את ההפרעה בחוויית הנפרדות והאוטונומיה החסרה להם שעימן הם מגיעים לקשר. השניים בדיאדה נוטים לפתח תלות-שיתופית (codependency) או יחסים סימביוטיים בהם הם מעורבבים ומסובכים (enmeshed) אחד בשני, מבלי יכולת להפריד ולהבחין בין אני ולא-אני, כך שהם חווים אכזבות וקונפליקטים  מתמשכים. המאמר מתאר את הנרטיבים של נרקיסיסט והמרצה ואת השיח המודע והפחות מודע המתקיים ביניהם בתוך מרחב משותף מצומצם בו לא מתאפשר דיאלוג בונה ותנועה חופשית של התקרבות והתרחקות.

ביבליוגרפיה

גונן, ס. (2019). חרדת האינטימיות. תל אביב: רסלינג.

כהן, מ. (2020). הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי נראות של ילדים ובני-זוג. תל אביב: רסלינג.

כפיר, נ. (1993).כמו מעגלים במים. תל אביב: עם עובד.

סולן, ר. (2007). חידת הילדות. מושב בן שמן: מודן.

ויניקוט, ד.א. (2004). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

Boldt, R.M. (2007). Who Feeds the Narcissism? Journal of Individual Psychology, Vol. 63, No. 2.

Rosenberg. (2018). The Dance between Codependent and Narcissist.  https://psychcentral.com/blog/

Symington, N. (1993). Narcissism: A New Theory. Karnak Books: London.

Welwood, J. (1983). Awakening the heart: East-west approaches to psychotherapy and the healing relationship. Boston: Shambhala.

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות