28.5.2023
מה שמתחולל בארצנו עכשיו משפיע על כולנו, מעמת אותנו עם הפחדים ונקודות העיוורון שלנו, ואולי אנו מרגישים מובסים או מנצחים, ואבוי לניצחון כזה הידוע בשם "ניצחון פירוס". מאז שהתחיל הטירלול הזה גם נפשי מטלטלת אנה ואנה, אבל הגעתי להבנה שכול מי שחי באזור הזה חש קורבן בצורה זו או אחרת. בעקבות השואה העם היהודי הוא קורבן באופן יותר בוטה מאי פעם. הקורבנות עלו לארץ וכולנו עסוקים בזה כי אי אפשר לשכוח, ויחד עם ימי הזיכרון הרבים של העם היהודי זה נהיה גורל שמנציח את עצמו. בו בזמן עלו ארצה יהודים מארצות ערב עם 'תקוות גדולות' להגשים את חלום השיבה לציון, ודי מהר באו האכזבות שמסרבות להירגע גם בחלוף דורות. גם אלו חשים קורבנות. ושכננו הפלסטינים בוודאי חשים קורבנות, לאחר שנעקרו מאדמתם. גם נשים ולהט"בים והרבה ילדים ומשפחות סובלים ממחסור והתעללות והם קורבנות. ועכשיו השאלות באוויר הן מי יותר קורבן ואיך קורבנות מנהלים משא ומתן והאם הם מסוגלים לחיות דדו-קיום. כולם רוצים הכרה בעוול שנעשה להם. הקורבן תמיד חש צודק וזקוק להכרה וחיבוק, ואם כל הקורבנות פה צודקים איך נחיה ומי יצילנו מעצמנו?
ברמה האישית, כל מה שמתחולל עימת אותי עם ההדחקות וההכחשות שלי במהלך השנים נוכח כל מה שהתרחש בארץ, והיטיבו לתאר זאת סרטי התעודה "מדורות השבטים" בהם אנו צופים בקורות החיים שלנו כקולקטיב בשבעים השנים ויותר של חיינו בארץ הזאת. זוהי רטרוספקטיבה מעניינת, סקירה של חיינו בארץ הזאת, בדומה למה נעשה בטיפול הפסיכולוגי כשמביטים אל העבר ומשחזרים אותו כדי לשחרר טראומה ולרפא אותה. מה שחיובי בכל זה הוא שהטרלול הזה הוציא אותנו מאזור הנוחות שלנו בו אנחנו חיים לנפשנו כאשר יש סבל, מחאות, כאשר יש עימות בלתי פוסק עם שכננו, והיחסים בין בני אדם בתוך החברה שלנו הגיעו להקצנה בלתי נסבלת. החוויה שלי, באופן אירוני, היא סוג של קתרזיס כואב לאחר שנוכחתי לדעת עד כמה התגוננתי מהכול כדי שלא יזיזו את הגבינה שלי.
עכשיו עלי לבחור מחדש את מעמדי ועמדותיי לגבי מה שקורה עם שאלות כמו מי אני בכל הסיפור הזה של להיות יהודי בארצו, כאשר אין הסכמה מי הוא יהודי ומה הן גבולותיה של ארץ ישראל. זהו משבר זהות לכולנו. חשבתי שבמהלך השנים למדתי להכיר ולדעת מי אני, ועכשיו מסתבר שיש לי "אחים" זרים כל כך שגם מעניקים לי זהות שלא תואמת את מי שאני ומי שנהייתי בכל דרך שהיא. אני עובר הסבה או המרה בכור ההיתוך של זהות יהודית בה כולנו מתבשלים לא בחדווה יתרה. להבנתי אנחנו עוברים תהליך הפרטה ואינדיבידואציה, פרידה מ"אנחנו" מעורפל שחיינו אותו אלפיים שנה כל עוד היינו רחוקים ונרדפים, קורבנות עם תחושת שליחות ועליונות סמויה של "אתה בחרתנו". זוהי התועלת שצמחה לי מהטלטלה שעוברת עלינו בחודשים האחרונים. התעוררתי והתפכחתי. אני חושב – אני קיים, ולא אנחנו חושבים וקיימים בשביל ובמקום אחרים. הסולידריות שהייתה הדבק של זהויות כה שונות מתפוגגת נגד עיננו ועלינו להפנות מבט להומניות כערך מאחד, להיותנו בני אנוש, ברוח ההשראה של הנביאים שתמיד הוקיעו את הצביעות והכזב ואת עבודת האלילים לטובת ערכים אוניברסליים ורוח האדם הנצחית.
