בפרק הראשון בספר "מי רוקד עם הנרקיסיסט?" ( צריך שניים לטנגו – מבט על יחסי תוקפן-קורבן), תיארתי דפוסי תגובה שונים של נפגעים משליטה של הורה או בן זוג נרקיסיסט. מסתבר, שבכל דרך בה הם מתגוננים ומתמודדים, הם נותרים חצויים בנפשם באופן כרוני כמעט, הרגשה של "לא להקיא ולא לבלוע" ביחסים עם המתעלל, כפי שתיארתי בפרק הקודם. גם כאשר הם שוללים את התנהגותו של ההורה, הם משחזרים, באופן לא מודע, דפוסים מנטליים וסכמות קוגניטיביות שלו המשקפות את המחלטות והפיצולים שברגשותיו ובתודעתו: שחור-לבן, אני או אתה, טוב או רע, נכון או לא-נכון, ומתקשים לתפקד ולחיות במצבים של עמימות רגשית, מאחר שלא חוו התקשרות לא-חרדתית ולא הפנימו יחסים עם מודל הורי חיובי ומאוזן. יתכן שהנפגעים פועלים מתוך קונצפט של אני אידיאלי שהפנימו מדעת או שלא מדעת מהיחסים עם ההורה הפוגע, קונצפט שהופך לא אחת לחרב פיפיות, כשהם אינם עומדים בציפיות העצמיות שלהם לשלמות. מאחורי כל דפוסי התגובה מצוי הדחף של הנפגע לבטא את עצמו, להצליח במעשיו, ולחוש ולבנות הערכה עצמית חיובית כחוויה מתקנת, אלא שהדרך למימוש המשאלה הזו יכולה להיות ארוכה ומלווה בתסכולים חוזרים ונשנים של מעלה ומטה במאמצים להתגבר על הרגשת הביטול שהפנימו מהיחסים עם ההורה המתעלל, כמו אדם שעולה במעלה ההר ומחליק מטה, ומנסה שוב לעלות וחוזר חלילה. לביליות רגשית זו היא ביטוי של מאבק כוחות פנימי בין התקדמות ונסיגה, במאמצי האני לפתח זהות עצמית ולהוכיח ולאשר את עצמו כבעל ערך.
נזכור שמצב זה מתפתח בתגובה ליחס ביטול של ההורה, שפוסל, שולל, שופט ומוכיח את השותפים לקשר ושם את עצמו ואת דעתו במקומם. הנפגעים מפנימים את יחס הביטול הזה ומפנים אותו כלפי עצמם כאובייקט (את היחס שלהם לעצמי כאובייקט, לפי בולס, 2000); בהמשך הם משחזרים אותו יחס ודפוס התנהגות כלפי אחרים. בפרק זה אתעכב על דפוסי הביטול ועל כמה מהאופנים בהם הם מתבטאים ומשתקפים בחיי הנפש של הנפגע.
במקרים מסוימים יחס הביטול נעשה ללא הקשר כלשהו להתנהגות של הילד; הילד יכול להיות מתויג באופן שלילי וכל מעשיו והתנהגותו מקבלים ביקורת, שלילה והפחתת ערך, גם כאשר, למשל, הוא מצטיין בלימודיו. פורווארד מתארת בספרה "הורים מרעילים" (1990) שורה של התנהגויות של הורים שבאופן עקבי משדרים לילד שהוא לא שווה, קוראים לו בשמות גנאי, ומתייחסים אליו כלוקה בחסר. אנשים שחוו מסרים כאלה נעשים מבולבלים וחיים עם סתירות פנימיות בין מה שהן מרגישים שהם יכולים לעשות ולהיות, לבין דמות בלתי-כשירה שההורה עיצב וקיבע בתוכם לאורך השנים.
חווית הביטול נזרעת כנראה מוקדם בילדות והופכת להיות חלק מהילד, כמו "אני שני", כזה שהולך אתו ומבטל כל מה שהוא עושה, מעין צל שלו. עם הזמן מתגבש הדפוס בו הילד כבר מתבטל מראש, כאילו הוא כבר מוכן לזה, וגם יוצר זאת בעצמו, לפני שזה קורה. לכל צעד שאותו אדם עושה פועל כוח נגדי אוטומטי שעושה ביטול (delete), כשאותו אדם אינו מודע כלל לתהליך הביטול המרחש בתוכו. נראה שבהתהוות הדפוס נוצרה התניה פבלוביאנית בין התנעת הפעולה וביטולה. כשחווית הכישלון חוזרת על עצמה, אותו אדם מאשים את עצמו ומשכנע את עצמו שכנראה משהו יסודי פגום בו, ומחפש וגם מוצא "הוכחות" שזה אפילו "תמיד היה ככה". תהליך זה – הפעלת מאמץ בפעולה מסוימת וחוויית הביטול או ההתבטלות – כשהוא חוזר על עצמו שוב ושוב, מביא את הסובייקט למצב של עינוי פנימי, ייאוש ושחיקה במוטיבציה לנסות בכלל משהו שיש לו תכלית מעבר לרגע הנוכחי.
יחס הביטול יכול לקבל צורה של הכשלה עצמית בו אדם פועל בשני כיוונים מנוגדים – לעשות הרבה (באופן מודע) בשביל להצליח, ובו בזמן לתקוע כל דבר ולדשדש ביוזמות והתחלות שאין להם המשך (באופן לא-מודע). הביטול העצמי לובש צורות שונות, בהן "עיקרון הביטול", אם אפשר להתבטא כך, אומר שאתה עושה משהו ומבטל אותו – (עוזב אותו, סוטה ממנו, או מפחית בערכו), וביחסים עם אחרים אתה מתבטל או מבטל את האחר, או מפחית ומטשטש את הערך של מה שקרה ביניכם; לחילופין, אתה נותן לאחר לבטל אותך, וזה הופך להיות קשר שמתנהל באופן הזה בו אחד מבטל את השני לסירוגין. יש משפחות בהן זהו דפוס היחסים הבינאישיים בין בני המשפחה. למרות אי-שביעות הרצון המופגנת ביחסים בקשר כזה, למשל בקשר זוגי, לא מזהים מוטיבציה ברורה ודוחקת לסיים אותו, מעבר לשפה ולחוץ, כי כפי הנראה דפוס הקשר הזה ממחזר ומתחזק באופן כפייתי את חוויית הביטול העצמי שהופנם, שאמנם מסעירה את הנפש בריגוש ובדרמה הפנימית שנוצרת, אבל היא אינה מאפשרת יציאה ושחרור מהדפוס הכפייתי ליחסים בריאים. הביטול בצורותיו השונות הוא בעצם מעשה של כפיית חזרה של דפוס רגשי שהתקבע בנפש הקורבן ביחסי האובייקט שלו, והוא מתרחש כאשר פועל מנגנון של פיצול בין ההורה "הטוב" או "האידיאלי" לבין ההורה "הרע", שמאפשר לכאורה לחיות בו-זמנית עם שניהם וגם להשליך אותם על האחר, ולעבור מצד לצד בתהליך דיסוציאטיבי המתחולל מחוץ להכרה. האדם במצב זה לא קיבל הכרה כסובייקט ולא קיבל מענה לצורכי התלות שלו, וגם לא לגיטימציה לנפרדות ואוטונומיה; יתכן שהוא חש כה פגוע, בודד ומבוטל שהוא מתקשה להניע פעולה רצונית שלמה ועצמאית משלו ולהחזיקה לאורך זמן, בלי שתישמט מידיו בשלב כלשהו. פרברן רואה בהכשלה עצמית סבוטאג' שאדם עושה לעצמו, פעולה של מה שהוא מכנה "החבלן הפנימי", שהוא ייצוג של החלק הפוגעני של ההורה שהופנם בנפשו (Fairbarin,1952).
חווית הביטול יכולה להתפתח אצל הסובייקט באופן אחר, למשל כשמתחילים להופיע אצלו סימני נפרדות מול ההורה שעמו יש לו הזדהות מלאה. כל עוד הילד הדהד את משאלות ההורה הוא קיבל אישור ותמיכה מההורה שהשליך עליו את מאווייו הנרקיסיסטיים , בדומה ליחסים בין אימהות וילדים אצל אליס מילר. כשמופיעים סימני נפרדות ועצמאות ואולי מרד נעורים, מצב בו עולים בילד צרכים אחרים מלבד ההגשמה של התוכנית הגדולה של ההורה (צרכים כמו מוזיקה, התחברות עם בני גיל, צורך בייעוץ בקבלת החלטות על מגמה בתיכון או מסלול לימודים באוניברסיטה, רצון לנסוע לחו"ל), נוצר סדק במופע ההרמוני האחיד של הילד וההורה. באופן ישיר או עקיף הילד אינו מקבל אישור והכרה לצרכים התפתחותיים שלדעת ההורה הם "בזבוז זמן", וכך נוצר בקיע בהרמוניה וההיקסמות של ההורה והילד מעצמו ומכישרונותיו, והילד וההורה חווים אכזבה אחד מהשני ומעצמם. מעתה מצטרף לילד אותו צל, "אני שני" שהולך אתו ולא מסכים לכל דרך פעולה שהוא רוצה ללכת בה. ההזדהות הבטוחה והמעצימה עם ההורה הופכת להיות הזדהות עם התוקפן שהילד נושא בנפשו לכל אשר ילך, ומתחיל לחוות את הסבל של פעולה וביטולה , doing and undoing, ואת הסבוטאג' העצמי המתואר לעיל. לעיתים, הקונפליקט הפנימי בין הילד וההורה נפתר כביכול, כשהילד מתפקד כ"ילד טוב" ללא רצון אישי ועולם סובייקטיבי משלו, ואז הוא עושה הכל כמו שצריך אבל לא מרגיש כלום. הכרתי מטופל כזה, בחור עם כישרונות, מוצלח בקריטריונים חברתיים, אבל לא הצליח לזהות רגשות משל עצמו וליצור אינטימיות כלשהי, גם בקשר הטיפולי, כפי הנראה תוצאה של מנגנון המחיקה של ביטול טוטלי מתמיד של העצמיות והסובייקטיביות שלו שממית כל ניצן רגשי שמופיע בעודו באיבו.
פעולת הביטול המתוארת כאן, היא גרסה של undoing, מנגנון הגנה לא מודע שפועל על מנת להפחית חרדה שמתעוררת כשאדם עושה (או חושב על) פעולה שמתנגשת עם הסופר- אגו, במקרה הנוכחי סותר את המסר המבטל של ההורה (למשל, כשהוא מצליח). במילים אחרות, יתכן שהסובייקט מרגיש, כביכול, שאסור לו להצליח או לקבל אהבה, כי ההורה אינו מרשה זאת; חסרה לו הרשות להיות ולחיות את חייו בתוך חוויה חיובית של התקשרות; הוא אולי אפילו שונא את עצמו. הוא נהיה חרדתי ומלא ספקות ונמצא בשיח מתמיד עם "אובייקטים פנימיים" במושגים של פרברן, או במאבק עם התוקפן שהופנם מיחסיו עם ההורה המתעלל.
*****
עד כה תיארתי את הפרעת הביטול ברמה מושגית. במישור החוויתי והסובייקטיבי תיאור הסבל מכאיב ביותר. אביא דוגמאות אחדות בקצרה. כשמקשיבים למה שהקורבנות אומרים, ניתן להבין עד כמה הנזקים של הביטול הם חמורים ולעתים הם נראים כבלתי הפיכים.
מטופלת א' אומרת: אני לא יודעת להגיד מה אני רוצה. לא רוצה להיות עם מישהו שאוהב אותי, רק בגלל שאני לא יכולה לחיות עם התיעוב העצמי שלי.
מטופלת ב' מתארת סיטואציה של מפגש ושיחה עם הוריה: ישבתי מול ההורים שלי. סוף ארוחת בוקר. שוקו. ליד חדר האוכל. ישבתי בכיסא שלי והיא בשלה. היא שואלת "מה את עושה אחרי שאת משתחררת?" ובנוגע ליציאות שלי בסוף השבוע ועל המוזיקה שאני אוהבת, הם, ההורים, התריעו בי: אמרו לי שהכיוון שאני הולכת בו הוא בעייתי. את רוצה להיות "חוצניקית" והיא התחילה להביא דוגמאות למה לא כדאי לעבוד על הגשמה עצמית. כמו חברה שלה. השטות שעשתה. או בן שהחליט ללמוד בודהיזם, וכל היום יושב ועושה נמנמנמ..דבר בזוי. דרך בטוחה לכישלון. אם אתה חורג אתה נכשל. אמרתי לה תקשיבי. אני רוצה לצאת הרפתקה. אמרה שגם האח הדפוק שלה גמר. לא תפקד כל כך. שברו אותו באופן דומה. רואים עליו תלאות.
אני בחרדה תמידית ממה שעלול לקרות לי כי לא עשיתי מה שאמרה לי. היא אמרה שהשקיעה את כל האנרגיה בדבר הזה (בי). איך יראה האבדון שלי האם זה יהיה מהיר, איטי. איזה כישלון. עינוי יותר אכזרי זה לשים אדם בחדר חשוך ולדקור אותו. כל פיקשוש מבשר את הנפילות הבאות. מתפתחת שנאה עצמית: כשאתה מבין שאתה לא "ככה" ולא "ככה" (כפי שההורה רוצה), ולכן לא מגיע לך משהו טוב; אם לא תעשה כך וכך – יהיה רע ומר…
הן לא יכולות לתת למישהו לאהוב אותן, והן לא יכולות לקבל טוב שמגיע אליהן. הן חשות תיעוב כלפי עצמן. מבחינה זו כל ההתבטלות היא דרך להעניש ולהלקות את עצמן. הן לא קיבלו אישור ורשות לחיות ומתענות ברגשות אשמה כי אכזבו את ההורה היודע-כול.
במגע עם אנשים מחוץ למשפחה, הנפגעים מהורה נרקיסיסט מוצאים את עצמם משחזרים תסכולים ואכזבות מהקשר המשפחתי שלהם ביחסים, בעיקר בעולם העבודה. אם מדובר ביחסים עסקיים, למשל, התחושה של מטופל היא שאחרים מסדרים אותו, או לא עומדים במילתם, למרות שיש למטופל אינטליגנציה גבוהה והבנה מעולה בתחום.
מטופל ג', בן לאב נרקיסיסט חש שלאחר שנים רבות שהיה ועבד עם אביו הוא הרגיש שמשהו לא בסדר אצלו, כל פעם סבל ממשהו אחר, וכל רופא שהלך אליו אמר לו שהוא בסדר. גם בגיל ילדות המורים ראו שהוא מאד מוכשר ואמרו לו את זה. גם הוא ידע שהוא מאד מוכשר, אבל כל השנים הוא לא העלה בדעתו שאביו הוא זה שלא בסדר. הוא הפנים את שמות הגנאי והדוליואציה המתמדת שאביו הפנה אליו. מידי פעם הוא מגלה שהוא לא יודע מיהו, ומרגיש שבמובן מסוים מצבו הנפשי גרוע מזה של ניצול שואה, שלפני זה היו לו חיים והייתה לו זהות, ואילו הוא סבל כל השנים בלי סיבה שהייתה מובנת לו. היום כל פעם שהוא פוגש אדם שמראה סימנים של נרקיסיזם הוא נכנס לטראומה ונכנס למלכודת של יחסים מופרעת עם אותו אדם והוא מוטרד ולא ישן באופן שהוא חווה את הטראומה מול אביו המתעלל מחדש. הוא נמצא בנדנדה מתמדת מול אביו בין מלחמה בו לבין מנוסה ממנו, ותמיד משהו מחזיר אותו לשם בסערת נפש.
מטופלת ד' אומרת: בגלל ההתרגלות שלי לקשר הסימביוטי, בקשר עם אחרים ישנה היצמדות מידית, או רתיעה; מי שאינו שומר על הגבולות שלי, ומנסה לתחושתי לפלוש אלי רגשית, מעורר אצלי חרדה ושיתוק. כל "חציית גבול" או ניסיון להציץ אליי פנימה שאינו ברשותי או בהזמנתי (אחות/בן זוג) משחזר את תחושת הפלישה מצד אימא.
וזו תחושה בלתי אפשרית: אם הצלחתי להגן על עצמי מפלישה (אל תכנסי לי לחדר) אז אני לא בסדר, כי אני לא נותנת לה להיות בקשר; ואם נתתי לה לפלוש, זו תחושת בחילה: "ראו לי" את המחשבות/החדר המבולגן/כל דבר פנימי שלא הרשיתי, ועל הדבר הפנימי והפרטי אני עוד סופגת ביקורת.
לכן כל פעם שאני חווה התקרבות "לא נכונה", ולא מצליחה להדוף אותה, אני נכנסת ללחץ ושיתוק.
הדוגמאות המובאות כאן נועדו להמחיש עד כמה מרחיקי לכת הנזקים של ההתעללות הנרקיסיסטית. כדי לרכך את הכאב הנפגע יכול לטשטש ולעמעם את המשמעות של סבלו ולחיות בהכחשה מסוימת של העצמי האמתי שלו ולהתנסות בהכשלה עצמית בקריירה ובזוגיות כי הוא לא קיבל לגיטימציה ואישור לחיות מהסמכות הנרקיסיסטית. הוא הפנים את המסר המכחיש אותו האומר: !Do not exist.
נוכחתי שדפוס הביטול, בחלק מהמקרים, מתנגד לשינוי במהלך פסיכותרפיה. במקרים אלה, כל עוד המטפל תורם לתחזוקה הנפשית של המטופל המבוטל, הקשר יכול להימשך; אולם כאשר מתחיל שינוי בדפוס הביטול, למשל כשהמטופל מרגיש שהתחזק, הוא רוצה לסיים בדחיפות את הטיפול, כביכול להשאיר את המטפל מחוץ לקשר, דהיינו לבטל אותו, בטרם התבססה הכרה בשינוי ובטרם החלה להשתקף בהדדיות ביחסים ובתקשורת עם המטפל. יתכן שזהו צעד של עצמאות ופרידה מדמות הורית מיטיבה שהוא איננו מכיר, אולי אף ביטוי בפעולה (acting out) של ניתוק וביטול שמשמר את הדפוס ואת האידיאליזציה של עצמו או של ההורה; שינוי הדפוס מאיים על האיזון הנפשי החלקי של הנפגע, מאחר ששינוי כזה דורש שידוד מערכות מרחיק לכת ביחסים עם ההורה, בתפיסה העצמית ובתפיסת המציאות, וגם להסכים לקבל ולהפנים את המטפל כ"אובייקט טוב". כך או כך, הרושם הוא שהמטופל עם דפוס הביטול אינו נקשר מדי למטפל, אולי כדי לא לפתח חווית תלות והתקשרות שתכניס אותו לעומק הסבך של ילדותו ויחסי האובייקט שלו, כי מה שהוא צריך יותר מכל בהווה הוא תחושה של עצמאות ונפרדות כלשהי כדי להמשיך בחייו ללא הרודפנות של הורה מתעלל. בדיעבד הבינותי שהמטופל במצבים מסוימים חותר ל"טיפול קצר מועד" כדי להשתחרר מההורה שנגרר אחריו, והוא שמח ללכת לדרכו ללא התסביך שקושר אותו למטפל ולדמות המבטלת.
ביבליוגרפיה
בולס, כ. (2000). צילו של האובייקט. תל אביב: דביר.
פורווארד, ס. (1990) הורים מרעילים: על הנזקים שהם גורמים וכיצד לתקן אותם. הוצאת מטר.
Fairbairn W.R.D. (1952). Psychoanalytic studies of the personality. London: Routledge, 1981.
