מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא סיפור על נישואים עם הרבה ציפיות, הכוללות גם צורך בדיאלוג קרוב ואינטימי שאינו מתממש, הוא סיפור על זוגיות עם יחסים מקבילים, אך בעיקר הוא סיפור על המלנכוליה של אמה בובארי, גיבורת הרומן שחלומותיה, אהבותיה ומפחי נפשה לוכדים את הקורא לצאת למסע בעקבותיה, בעקבות ילדה – עלמה – אישה עצובה ומלנכולית שלא מצליחה לממש את האהבה שחלמה עליה בנעוריה, עת קראה רומנים ובהם סיפורי אהבה מופלאים בהם האוהבים חיים חיי פאר נועזים במסעם לפריז ולכל מה שהיא מייצגת. אפשר לומר שגיבורת הרומן היא המלנכוליה של העלמה, והמדאם מייצגת, מה שאני מכנה כאן אב-טיפוס, או מיתוס של "העלמה המלנכולית".

נשים צעירות רבות חוות עצבות משום שנמנעת מהן ההזדמנות לתת ולקבל אהבה כפי שהן מרגישות ומבינות אותה. עצבות, לפי המילון,  היא צער ותוגה, שהם מאפיינים בסיסיים של המלנכוליה, אותה תיארתי בהרחבה במאמרי "בעקבות המלנכוליה" (2010) כחוויה קיומית עמומה של  צער ואובדן על מה שמוחמץ, על מה שאיננו, שמלווים  את החיים בכל מה שעושים. האישה הצעירה שאינה מגשימה את אהבתה חווה עצב על מה שאין ואולי על מה שלא היה ואולי על מה שלא יהיה, והיא מתנהלת בחייה תוך שהיא מצפה וחולמת בהקיץ על הגשמה של החיים שהיא ראויה להם לפי הבנתה, בדומה למדאם בובארי ברומן של גוסטב פלובר (1957). אפשר לראות את המלנכוליה אצל האישה הצעירה כ"משבר אהבה", אהבה שאיננה, או שהייתה ולא התממשה, או אהבה שהיא רוצה, וכשאין מענה למשאלותיה בחייה, היא מתחילה לחיות בתוך צער, דכדוך וגעגוע לאהבה שמתרחקת ממנה. היא קוראת ספרים, אולי כותבת בעצמה, סובלת וחולמת בהקיץ. מצב נפשי זה יכול להיות אצל אישה בכל גיל, אף כי הוא טיפוסי יותר לשלבי ההתבגרות והבחרות המתמשכים הדרושים לגיבוש זהות ויצירת אינטימיות, שלפי אריקסון (1976), הם שני אתגרים התפתחותיים הקשורים ומזינים זה את זה. חלק מנפשה של העלמה מתקשה, מסיבות שונות, לצלוח את האתגרים של  שלבי ההתפתחות של ההתבגרות (שלב יצירת זהות בגילים 12-18) והבגרות המוקדמת ( שלב יצירת אינטימיות בגילים 19-35). זוהי העלמה המלנכולית אותה אני מתאר כאן, דרך התבוננות בהתפתחותה הנפשית המשוערת והמצב הקיומי בו היא מצויה בהקשר תרבותי המאפשר או מעכב את הבשלתה הרגשית.

בהעדר טקסי חניכה ברורים המלווים את המעבר מנערה לאישה, כפי שהיה ועדיין קיים בחברה המסורתית, הנערה מודרכת על ידי הלכי רוח של הזמן בתרבות המערבית כשהיא קשובה יותר או פחות לאורחות החיים והציפיות של שכבות הגיל שלה בתרבות בה היא חייה. ברמה המיתית, על פי הניתוח של נוימן (2004) בספרו "אמור ופסיכה", על האישה "לחיות בעת ובעונה אחת את קץ עלומיה ויקיצת ישותה הנשית-אימהית תוך נגיעה בשורשי הווייתה העצמית, כל עוד היא מוכנה לקלוט את אותותיו של הרובד הארכיטיפי הגנוז בנבכי נפשה" (עמ' 44). בעוד שהמעבר הזה חריף במיוחד בחברה הקדומה, הדתית והמסורתית, בחברה של ימינו "נוער נהנה מחיי דרור חסרי דאגה אך בהגיעו לבגרות ונישואין הוא נכנס בבת אחת לתלם צר רצוף התחייבויות ומגבלות" (שם, עמ' 44). המורטוריום (אריקסון, 1987), פסק הזמן שהתרבות מאפשרת לצעירים לחיפוש דרכם ולגיבוש זהותם, יכול, פוטנציאלית, לאפשר הבשלה של זהות והתפתחות של אינטימיות  וקשר מחייב, ויכול גם לייצר בלבול ומבוכה רגשית וקיומית שהופכת להיות מדגרה לחוויית בדידות ומלנכוליה.

העלמה המלנכולית הוא הלך רוח או מצב נפשי בו "העלמה", אישה צעירה, נתקעת במעבר מילדות לבגרות; היא נותרת מקובעת באזור הדמדומים של היות ילדה- נערה- אישה, ומשייטת ביניהן, או חיה וחווה גילאים שונים אלה לסירוגין או בו-זמנית. היתקעות באזור הדמדומים הזה יכולה להיווצר מקיבעונות בשלבי התפתחות שונים, ולהתבטא בחוויות מצוקה, לעתים מעורפלת, בה העלמה כלואה ללא מוצא שיאפשר צמיחה והתפתחות נפשית. עצירה זו בהתפתחותה הטבעית מלווה לעתים גם בהתפתחות גופנית מעוכבת, כאילו האישה הצעירה הפסיקה לצמוח פיזית, כפי שמעידות, לעתים, נשים בטיפול שאומרות שהן נשארו בגוף של ילדה, יחסית להורים שהם בעלי מידות גוף גדולות. העלמה יכולה לדשדש באותו מקום שנים רבות (למשל, בשנות העשרים והשלושים), בהלך רוח של עלמה או מתבגרת נצחית שהזמן אינו חל עליה, כשהיא עסוקה אמנם, אבל לא עושה דבר מחייב שמקדם אותה בקריירה ובזוגיות. חיפוש הדרך והזהות הופכים לעתים למסע חיים של ממש גם לעשור הרביעי והחמישי, בעולם חסר גבולות. בתוך זה, היא יכולה לעשות אידאליזציה לגבי זוגיות שלא תאפשר לה לממש יחסים עם גבר, מאחר שהיא לא מוצאת מישהו מתאים, כשהיא אינה מוכנה לוותר על הרעיון שיש לה, על מי שבן הזוג אמור להיות, אולי כחלק מתהליך חיפוש וגיבוש והבשלת הזהות שיכולה לעתים להתברר רק בתוך אינטימיות. לחלופין, היא יכולה להיות  נתונה תחת לחץ של ציפיות מוגדרות מהמשפחה לטיבו של בן זוג המיועד. מאידך היא יכולה להינשא מוקדם יחסית, על בסיס יחוס או רכוש, שיקולי כדאיות, פחד מלהישאר לבד, או מתוך פשרה, בטרם הבשילה, ולהרגיש לא מרוצה ולחפש אהבה מחוץ לזוגיות כמו מאדם בובארי של פלובר, או אנה קרנינה של טולסטוי, או להיות כלואה בחיי משפחה, כמו חנה ב"מיכאל שלי" ופניה ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שנפשן חולמת על חיים אחרים. דמויות ספרותיות אלו, אשר חיות מצב נפשי שקראתי לו כאן "העלמה המלנכולית", הן נציגות של תמות בסיסיות בנפש האישה בתרבות, ואפשר לראותן כייצוג של ארכיטיפ של האישה המלנכולית. מניתוח המיתוס של פסיכה אפשר להבין שהאישה  "מופרית" ומגלה את עצמה דרך אהבה (נוימן, 2004; b1989,Johnson), וכשצורך זה לאהוב ולהיות נאהבת אינו מתממש היא נתקעת, כאמור, באזור הדמדומים של המעבר מסטטוס של ילדה לסטטוס של אישה וחווה מצבי רוח ומלנכוליה, כמו הדמות "ורד לבן" שחיה שנים רבות בודדה בארמון, עד שהאביר בא לפגוש אותה ולשמח את לבה, על פי סיפור מיתי המובא אצל (Johnson,(a1989. "היא" ו"הוא" מחפשים אחד את השני כדי לחוות מה שגיליגן (2006) מכנה כ"הולדת העונג", ילדה שנולדה מהחיבור המיוחד של ארוס ופסיכה, שזהו הקשר ושמחת ההגשמה שבו.

העלמה המלנכולית נשארת במצב הנפשי והקיומי הזה גם בעזרת התרבות, במה שהיא מאפשרת או לא מאפשרת לנשים. סימון דה בובואר, בספרה "המין השני" (2007) שיצא לאור באמצע המאה הקודמת, מנתחת שם את המצב הקיומי של האישה, וטוענת שכל עוד לא התפתחה האישה העצמאית, זו שאינה תלויה כלכלית בבעלה, היא אינה יכולה להשמיע את קולה ואולי היא אף אינה קיימת בתודעה שלה ובתודעת הקולקטיב כישות נפרדת וכסובייקט. מאוחר יותר, גיליגן, בספריה "בקול שונה" (1982) ובהמשך ב"להצטרף להתנגדות" (2016) מרחיקה לכת עוד יותר ומבטאת בבהירות ובחדות את הקול המושתק של האישה, שנותרת בצל הגברים בחברה הפטריארכלית ומגנה על עצמה, למשל, בעמדה שהיא "לא יודעת" כדי להימנע מעימות ומפחד לאבד את מקומה ליד גבר "שיודע".

זהו מצב שהתרבות "דוחפת" לשם את הילדה-נערה- אישה, ובהעדר לגיטימציה ועידוד לעצמאות ולעצמיות משלה, היא עשויה לגלוש בלי התנגדות מודעת לעולם המוגן שהכירה ולהשיב לעצמה את ילדותה. היא נהיית שוב "ילדה טובה", וכשהיא נשאת מתוך הלך רוח זה, היא נהיית "אישה טובה", ומתחילה לחלום על החיים שיכולים להיות לה עם ההרגשה ש"החיים הם במקום אחר", כשם ספר מאת מילן קונדרה (1989), ולחיות בהלך רוח מלנכולי המתואר כאן. יותר מדויק הוא לומר שהעלמה, בתהליך גיבוש הזהות והאינטימיות שלה, נתונה בקונפליקט פנימי עוצמתי בין מימוש העצמאות הרגשית והכלכלית שלה, לבין הגשמת מאווייה הרגשיים לאינטימיות מתאימה,ללא מצפן וללא מפת דרכים איך לעבור את מבוך החיים הזה.

כמה מחברים מצביעים על ההבדלים בתפיסת האהבה בין הגבר והאישה כדרך להבין את המתחולל בנפש האישה והגבר. עבור הגבר, האהבה, כך נראה, אינה אלא "עיסוק נוסף", אך מבחינתה של האישה האהבה היא החיים עצמם (כך ביירון, אצל דה בובואר 2007), ואליבא דה ניטשה, בספרו "המדע העליז" "אהבה היא מילה אחת ויחידה, אך הגבר והאישה מבינים אותה באופנים שונים. מבחינתה של האישה, משמעותה של האהבה ברורה למדי; אין זו מסירות בלבד, אלא נתינה מוחלטת של הגוף והנשמה, בלי שום סייג ובלי קשר לשום דבר אחר. העדר הסייגים הוא שהופך את אהבתה לאמונה, האמונה היחידה שיש לה. כשגבר אוהב אישה, לעומת זאת, הוא דורש למעשה את האהבה הזאת שלה; כתוצאה מכך הוא אינו יוצא מנקודת הנחה שהרגש שלו זהה לרגש של האישה. אילו גברים היו חשים אותה תשוקה להתמסרות מוחלטת, חי נפשי, הם לא היו גברים" (אצל דה בובוואר,2007 עמ' 549).

האם האישה יכולה להתקומם נגד תפיסות יסוד אלה שהשתכנו בתודעה בתרבות לאורך הדורות? על פי ג'ודית באטלר (2004), החברה מגדירה את עולמו של הסובייקט ואת מיקומו בחברה, וסובייקט, שאינו פועל על פי המצופה ממנו, אינו יכול לשרוד. ונראה, שלמרות השינויים הרבים שחלו במעמדה של האישה, בעיקר מבחינת זכויותיה, התרבות נשלטת עדיין על ידי תודעה גברית מובהקת. העלמה בעיקרון מצויה, עדיין, כמו בתקופה של מדאם בובארי, בקונפליקט פנימי בין שני מצבי היות: היות קשובה לקולות ולדחפים הפנימיים לגלות את עצמה מתוך האפלה שארוס גזר עליה, או להמתין שארוס יעיר אותה, מבלי שהיא תוכל לראות אותו ולהכיר אותו. נזכור שבמיתוס של פסיכה, ארוס האל, בורח כשפסיכה מפנה אליו את הנר ורואה אותו. נאמר, שארוס, אל האהבה, הוא "האהבה" עצמה, ו"פסיכה" הדמות היא "הנפש" עצמה, ואת שניהם אי אפשר "לראות" בעיני הבשר. חייבים, איפה, להסתמך על חיישנים ורבדים אחרים בנפש שנועדו לפעול בעלטה. לא בכדי, בנושא הזה של אהבה ואינטימיות אנחנו כמגששים באפלה, מוצאים ולא מוצאים את האהבה ואת נפשנו כישות שאפשר "להחזיק" בה. החוויה החמקמקה של אינטימיות מתוארת בהרחבה ב"חרדת האינטימיות" מאת סמדר גונן (2019), ו"פתאום אביב בסתיו", מאת סמדר גונן ומנשה כהן (2015). ראיון עם המחברים על שני הספרים מופיע בכתב עת פסיכואקטואליה (ינואר, 2020).

בכתבה עיתונאית, בספרה "המצאות מזדמנות" כותבת אלנה פרנטה (2020) על התפיסה הגברית העיקשת שמשמרת את מעמדה של האישה דרך העיניים הגבריות. היא מצטטת אישה צעירה שאומרת כך: "עם הגברים יש תמיד בעיה, נאלצתי ללמוד לא לעלות עליהם. כוונתה הייתה שאימנה את עצמה לא להיות יפה יותר מדי, אירונית יותר מדי, מקסימה יותר מדי, להוטה יותר מדי, עצמאית יותר מדי, נדיבה יותר מדי, תוקפנית יותר מדי, נחמדה יותר מדי. ה"יותר מדי" אצל אישה גורם לתגובות גבריות אלימות, ואם לא די בכך, גם לעוינות מצד נשים אחרות, הנאלצות להיאבק יומיום על הפירורים שהשאירו הגברים. ואילו ה"יותר מדי" של הגברים מחולל הערצה ומעניק עמדות פיקוד. התוצאה היא שהכוח הנשי לא רק נחנק, אלא גם חונק את עצמו למען שלום ושלווה"(שם, עמ' 26 ). מסקנתה של פרנטה היא שגם היום אחרי מאה שנות פמיניזם, "איננו מצליחות להיות אנו עצמנו לחלוטין, איננו שייכות לעצמנו" (שם, עמ' 26).

כלומר, לאישה אין לגיטימציה להיות מה שהיא יכולה להיות. היא כאילו צריכה להסתתר או להסתיר משהו כדי לא להיות "יותר מדי". מצאתי אצל ג'ימס בולדווין, הסופר האמריקאי, בספרו "סיפורו של רחוב ביל" (1974), תובנה מעניינת לגבי יחסי גבר אישה. הספר כתוב בקולה ובעיניה של אישה, בת זוגו של גיבור הסיפור. נאמר שם שלגבר הרבה יותר קשה להתבגר, ולעולם לא היה מגיע לכך בלי האישה, ו"זה מסתורין שיכול להפיל אימה על אישה ולשתק אותה, ותמיד זה המפתח למצוקת נפשה העמוקה ביותר. עליה להשגיח ולהנחות, אבל הוא צריך להנהיג. שורש התרעומת- המסתירה אימה עמוקה- עמוקה כרוך בכך שאישה נתונה במידה עצומה לשלטון הדמות שדמיונו של הגבר מציין אותה בה – שעה-שעה, יום-יום; ככה היא נעשית אישה (שם, עמ' 56).  עליה להשגיח ולהנחות, אבל הוא צריך להנהיג – כלומר, היא צריכה להזין ולתמוך, אבל היא חייבת להישאר מאחורי הקלעים, ואילו היא עצמה זקוקה למבטו של הגבר שרואה אותה בו-זמנית כבוגרת, וגם את הילדה שבה, כדי להיות אישה. נראה שהיחסים הבסיסיים בין הגבר והאישה הם בעיקר יחסים משלימים שמאפשרים מצד אחד חיבור ומצד שני נפרדות ודו-קיום.

לסיום, נציין שבמקביל למלנכוליה של העלמה מצוי "הדיכאון הגברי הסמוי" עליהם מדברים טרנס ריל (1997), בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" וגבריאל בוקובזה (2017) בספרו "הדרמה של הגבריות החדשה". שניהם דנים בנפשו הפצועה של הגבר אשר חי גם הוא בכפילות שוחקת, בקונפליקט בין הדמות הקשוחה שאימץ בהשראת ובהשפעת התרבות, לבין הפגיעות והמצוקה הרגשית המודחקים שלו.

אחת המסקנות מהדיון כאן היא, שגם האישה וגם הגבר אינם מצליחים להיות "שייכים לעצמם" לחלוטין בלי האישור והנוכחות של המין האחר. הם לא שייכים לעצמם, כי הם על כורחם שחקנים במחזה שנכתב על ידי התשתית המיתולוגית בנפש הגברית והנפש הנשית, ובאין ספור גרסאות של התרבות שמגדירה ציפיות ודפוסי התנהגות ראויים לגברים ולנשים, וכאמור, מי שאינו פועל על פי המצופה ממנו, אינו יכול לשרוד.