למושג הזהות, או העצמי, יש שורשים המצויים בתחילת דרכה של הסוציולוגיה ובאים לידי ביטוי בתיאוריה של קולי (1902 Cooly,) לפיה, הזהות של האדם נבנית מהשתקפויות החברה בה אדם גדל ( "looking glass self"). הילד בונה מושג של עצמו דרך האופן בו אחרים רואים אותו. לפי קולי, העצמי והחברה נולדו יחדיו, כמושגים משלימים – הנפש היא חברתית והחברה היא מבנה נפשי (" the mind is social and society is a mental construct”). הזולת, "הזולת המוכלל", במינוח של G.H. Mead (2008), מקביל למושג האני העליון של פרויד. האני העליון בתורתו של פרויד הוא אינסטנציה מופנמת של ההורים, ערכיהם, ומה שהם מייצגים. לכן, נראה שהניתוח הפסיכולוגי של האישיות, של התפתחות האישיות ושל משברי חיים, מתייחס בעיקרו להתנסות ביחסים עם אחרים או להפנמות ולייצוגים של התנסויות אלה בחיי הנפש של האדם. עבור הפרט המתפתח, החברה מייצגת את ההורים, ואלה מייצגים את החברה שהוא פועל בתוכה, בעת מלחמה ובעת שלום. אפשר לומר שחווית הזהות של האדם, לפי הבנה זו, הנה ביטוי של אוסף כל ההזדהויות שלו עם אנשים וערכים, בחברה בה גדל, התחנך וחי את חייו. האדם הרי אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כדברי המשורר טשרניחובסקי.
אבני הבניין של הזהות וחווייתה מצויים בתורותיהם של הוגים פסיכואנליטיקאים שבאו לאחר ימיו של פרויד (לפי הדיון של מיטשל ובלאק, 2006). סליבן, מראשוני התיאורטיקנים של האישיות, היה סבור ש"בני האדם, לעולם ובאופן בלתי נמנע, אינם ניתנים להפרדה מן השדה הבין אישי שלהם. אישיותו של הפרט מתעצבת בסביבה המורכבת מבני אדם אחרים. האישיות או העצמי אינם משהו 'בתוך' הפרט, כי אם משהו המתגלה באינטראקציות עם אחרים" (שם:118). לפי לואוולד, נציג מובהק של האינטראקציונליסטים "כל דבר בילד המתפתח, ומאוחר יותר במבוגר, הוא תוצר של אינטראקציה. הנפש היא אינטראקטיבית מעצם טבעה. הליבידו כדחף לא עוד מחפש פורקן כי אם מחפש קשר, אינו משתמש באובייקטים לשם סיפוק צרכים אלא לשם בניית התנסויות מנטליות מורכבות יותר ולשם ביסוס מחדש של האחדות המקורית האבודה בין עצמי לבין אחרים" (שם: 266- 268). קוהוט, במהלך פיתוח תורת העצמי הבין ש"ההתפתחות הנורמלית של נרקיסיזם בריא תשתקף בתחושה של סולידריות וחיוניות פנימיות, ביכולת לרתום מטרות ולנסות להשיגן באופן יציב, בדימוי עצמי שהוא מהימן ועמיד בפני אכזבות ואשר מאפשר גאווה והנאה נרחבות כתוצאה מהצלחה" (שם: 230). בלי תחושת זהות המחוברת לעצמי לא מתאפשר לפרט לפתח את היכולת "לרתום מטרות ולנסות להשיגן באופן יציב", כפי שיתבהר בהמשך בדיווח על המאמצים לחיפוש הזהות של נפגעי נרקיסיזם.
אריקסון הוא המפורש ביותר בניסוח התיאוריה של זהות האני, ובתפיסת ההתפתחות של האישיות ושל זהות האני כתהליך הנמשך במהלך כל חייו של האדם. לפי אריקסון (1950/1960), היחיד המתפתח הינו משתתף פעיל ביצירת הזהות שלו, תוך שהוא בודק, מעבד ומקבל אישור מהסביבה, עמה הוא מצוי בדיאלוג ובמתח דיאלקטי מתמיד. אריקסון מדגיש את המאבק המודע בחלקו להתמודד עם שינויים, משימות ואתגרים שהחברה מציבה בפני הפרט, אולם למושג זהות משמעות מורכבת יותר בעיניו, כמתואר להלן.
על ידי כך שנאפשר למונח זהות לדבר בעד עצמו בכמה קונוטציות, הוא יראה […] בהזדמנות אחת כמתייחס לתחושת זהות אינדיווידואלית מודעת; באחרת כמתייחס לשאיפה לא מודעת להמשכיות של אופי אישי; בשלישית, כמתייחס לאמת מידה לפעולות השקטות של סינתזת אני; ולבסוף, כשימור סולידריות פנימית עם האידיאלים והזהות של קבוצה (אריקסון , 1959, עמ' 102, אצל מיטשל ובלאק עמ' 218).
גם בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה המודרנית, באופן מיוחד בפסיכולוגיה העצמי של קוהוט, מקובלת ההבנה שהזהות שלנו, השפה והדרכים שלנו להבין את העולם באות ממערכות היחסים שלנו, קרובות (משפחה, בני גיל ) ורחוקות ( דת, עם, מדינה). כלומר, העצמי והזהות של הפרט הם השתקפות של מערכות יחסים ( (relational וכשמערכת היחסים מעוותת, כמו המקרים המוצגים בספר, הקורבן חווה משבר ובלבול זהות. נתבונן בהמשך בחוויית הזהות, דרך דיווח של מטופלים, בהקשר של מידת הנפרדות, למעשה בעקר חוסר נפרדות, שכל אחד מהם חווה במערכות היחסים שלו עם אחרים. נתבונן ברצף בין יחסים סימביוטיים מצד אחד וניתוק בקצה השני, ובתווך דרגות שונות של נפרדות. היחסים בין נרקיסיסט ושותפיו לקשר (ילדים או בני זוג) הם יחסים סימביוטיים של קורבן – תוקפן כמתואר בספרי "מי רוקד עם הנרקיסיסט?" (2022). מאחר שהקורבן נמצא בפיקוח ושליטה על ידי הנרקיסיסט אין לו פניות ומסוגלות לפתח תחושת נפרדות ועצמיות. יחסים כאלה במשפחה מתוארים בטיפול המשפחתי כיחסים של "ערבוב"( enmeshment), מצב בו הגבולות בתוך המשפחה רופפים עד כדי מה שלעתים מתואר כ"גילוי עריות רגשי". בהעדר תהליך של הפרדה וייחודיות (separation-individuation) לא מתאפשר לשותפי הקשר (ילדים, בני זוג) לחוות מובחנות בינם לבין ההורה ששולט על עיצוב הנפש והזהות שלהם. הם גדלים וחיים במצב טראומטי, וככזה חוויית הקיום שלהם היא פרגמנטרית. באופן מתעתע הם יכולים לחוש שהם אינם קיימים, כמו עץ נופל ביער. "יש משהו שקורה עם ילדים: אם אף אחד לא מסתכל עליהם, שום דבר לא באמת קורה להם" (מובאה אצל למפרט 2022 , עמ' 202).
