מכשולים ודילמות בהדרכה להורים
עם קווים נרקיסיסטיים
מאמר זה עוסק ביחסי הורים וילדים במסגרת הדרכת הורים – כשההורה חי ומבטא ביחסיו עם הילד סיפור או תסריט אישי שלו בו הוא משליך על הילד תפקיד קבוע מראש שנועד לשרת את הצרכים הרגשיים שלו, במקום לראות את הילד כישות עצמאית. התייחסות לאנומליה זו של מתן תפקידים רגשיים לילדים נמצאת בספרים שלי. חלק מהרעיונות המוצגים כאן מתאים גם לטיפול ביחסים נרקיסיסטיים ביחסים זוגיים, יחסים בהם שני בני הזוג נותנים (משליכים) אחד לשני תפקידים קבועים מראש המשקפים את הדרמה ביחסים ביניהם. במצב זה הגבולות בין בני הזוג נעשים מטושטשים. ההתערבות הטיפולית הדרושה מתמקדת בהבחנה של כל פרט בזוג מה בינו לבינו ומה בינו לבין בן-בת הזוג.
הדרכת הורים או מפגש דיאדי של הורה-ילד מיועדים לאפשר זיהוי צרכים של הילד וההורה והתנהגויות של ההורה ו/או הילד שמסכלים את הזרימה והתקשורת הבריאה ביחסים ביניהם. במקרים רבים הסבר והפניית מודעות לסיבות לחסימה ולתסכול יכולים להיות מענה סביר לבעיה. שיקוף, הכלה ומודלינג של המטפל ביחסים עם ההורה והילד, יכולים לעשות את השאר. כאשר התערבויות אלה אינן מועילות אפשר לזהות נרקיסיזם, או מה שנכנה כאן "מאפיינים נרקיסיסטיים" באישיותם של ההורים. מאפיינים אלה מציבים מכשולים, לפעמים בלתי עבירים, במפגש ובאינטראקציה עימם והם נושא המאמר הנוכחי.
בכתיבה קודמת שלי בנושא (2008,2016,2020,2022,2025) תיארתי את החוויה והסבל של ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית, ואת המאבק של ילדים אלה לחלץ את עצמיותם מיחסים עם הורה הלוקה בהפרעה נרקיסיסטית. כפי שמתואר שם, הילד במשפחה כזאת לכוד בפרדוקס של מסרים כפולים ובקונפליקט approach -avoidance ביחסים עם ההורה בהם הוא נשחק וסובל ממשברים ומדיכאונות חוזרים כאשר אינו מצליח לספק את הציפיות האידיאליות ממנו וגם אינו מצליח ליצור את הנפרדות המתאימה לגילו, כדי ללמוד לסמוך על עצמו, מאחר שאינו מקבל "שחרור" אמיתי מההורה. זהו קשר של הצמדות שיכול להישמר גם כשהילד נהיה בוגר בשנות השלושים, ארבעים והלאה וכמו אין לעולם letting go מצד ההורה.
במאמר הנוכחי אציג את הפרובלמטיקה שמטפלים נתקלים בה בטיפול בילדים המופנים לטיפול, ילדים שהוריהם מגלים מאפיינים נרקיסיסטיים מובהקים. שדה המוקשים מתגלה בייעוץ המשפחתי הזה, כאשר ההורה חי ומבטא ביחסיו עם הילד סיפור או תסריט אישי שלו בו הוא משליך על הילד תפקיד קבוע מראש שנועד לשרת את הצרכים הרגשיים שלו, במקום לראות את הילד כישות עצמאית. דוגמה מוכרת מהספרות היא "הילד המחונן" של אליס מילר (1992). מנזנו וחב', בספרם "תסריטים נרקיסיסטים של ההורות" (2005) מציגים מודל להתייעצות הורית, פרי חקירה של שנם רבות, בו הם מנתחים ומציגים תסריטים מרכזיים המזוהים עם הורות נרקיסיסטית, והם מוצגים כאן בקיצור:
- הילד כ"שלוחה של העצמי":ההורה רואה בילד חלק ממנו. הצלחת הילד היא הצלחת ההורה, וכישלון הילד נחווה כעלבון אישי להורה. הילד נדרש להגשים את החלומות הלא ממומשים של ההורה.
- הילד כ"מראה" (Mirroring):תפקיד הילד הוא לשקף להורה ללא הרף כמה הוא מוצלח, חכם או הורה נפלא. אם הילד מפסיק להעריץ את ההורה או מעביר ביקורת, ההורה חווה "פגיעה נרקיסיסטית" ומגיב בזעם או בניתוק רגשי.
- הילד כ"מטפל" (Parentification):היפוך תפקידים שבו הילד נדרש לספק תמיכה רגשית להורה, להקשיב לבעיותיו ולווסת את מצבי הרוח שלו. הצרכים של הילד נדחקים הצידה כדי לתחזק את יציבות ההורה.
- חלוקת תפקידים בין אחים (פיצול):
- ילד הזהב (Golden Child):הילד שנבחר לייצג את כל הטוב וההצלחה. הוא מקבל הערצה אך חי תחת לחץ עצום לביצועים מושלמים.
- השעיר לעזאזל (Scapegoat):הילד עליו מושלכים כל הכישלונות והתסכולים של המשפחה. הוא "הבעייתי" שבגללו דברים לא מסתדרים.
- תסריט ה"תחרות":ככל שהילד גדל ומתפתח, ההורה הנרקיסיסט עלול להתחיל לראות בו איום או מתחרה (על תשומת לב, יופי או הצלחה) ולנסות להקטין או להשפיל אותו כדי לשמור על עליונות.
- הצגת ה"משפחה המושלמת":הילדים משמשים כניצבים במיצג המיועד כלפי חוץ. בבית עשוי לשרור כאוס או קרירות, אך כלפי חוץ הילדים חייבים להיראות מאושרים ומצטיינים כדי להאדיר את שם ההורה.
המכשול הבולט ביחסים אלה הוא המחסום הרגשי של ההורה לצרכים של ילדיו כפרטים בפני עצמם, לפעמים כלפי ילד מסוים. אפשר לזהות באישיותו של הורה כזה העדר הפרדה בינו לבין הילד שמבטאת העדר נפרדות בהתפתחותו הרגשית שלו עצמו; בקשר כזה הגבולות בין ההורה והילד נעשים מטושטשים מה שמאפשר השלכות בלי מודעות לכך. ההורה משליך על הילד חלק שלו ובו בזמן מזדהה עם החלק הזה, מה שידוע כ"הזדהות השלכתית". הדינמיקה של היחסים במצב זה המתוארת להלן:
- השלכה הורית (Parental Projection):ההורה משליך על הילד ייצוגים של עצמו או של דמויות משמעותיות מעברו (כמו הוריו שלו).
- הזדהות משלימה:ההורה מזדהה עם הילד דרך אותם חלקים מושלכים, מה שמטשטש את הגבולות ביניהם.
- מטרה ספציפית:התסריט נועד להשיג יעד רגשי, כמו פיצוי על כישלון ישן של ההורה או "תיקון" של דמות סמכות מהעבר.
- דינמיקה של "משחק":ההורה והילד נלכדים במערכת יחסים שבה הילד חייב "לשחק את התפקיד" כדי לזכות באהבה או כדי למנוע את קריסת ההורה.
בטיפול, המטרה היא לחשוף את התסריט הלא-מודע הזה כדי לאפשר לילד להשתחרר מהתפקיד הכפוי ולפתח זהות נפרדת. הקורא יכול להתבונן ביחסים משמעותיים שלו ולתהות למי הוא נותן תפקיד "קבוע" ולנסות להיות יותר גמיש וחופשי.
הסצנריו והחוויה בחדר הטיפולים ראויים לתשומת לב. אציג כמה דוגמאות. במפגשים אלה ההורה רוצה לשנות התנהגות מסוימת אצל הילד מבלי שיהיה שותף משמעותי באחריות לבעיה וביצירת השינוי המצופה. ככלל כמעט, ההורה מבקש "טיפול בסימפטום", אם אפשר להתבטא כך, מעין טיפול התנהגותי, טיפול קצר מועד, למשל שהילד יצא לטיול שנתי אבל ההורה אינו מתעניין בחרדת הנטישה שעומדת מאחורי הסירוב לצאת לטיול וגם לא בחוסר העצמאות שלו. הבעיה שמוצגת בטיפול מופרדת (מנותקת, dissociated) מהקשרים כלשהם, כמו דפוס ההתמודדות של הילד, חרדות אחרות שלו, חלומות סיוט בהם קורים אסונות לבני המשפחה, או משהו בייחסי הורה ילד שמייצר את הסימפטום, כמו הזנחה, וותרנות-והגנת-יתר, או חוסר קבלה של פרטיות כלשהי, כמו הרשות לסגור את דלת חדרו. ברוב המקרים מדובר בהתפתחות מעוכבת של הילד במה שקשור לנפרדות ואי-תלות בהורים והשתחררות מסוימת מהם בשלב החביון ובשלבי ההתבגרות המוקדמים. אפשר לזהות צירף מוזר, אם כי מובן, של דאגת-יתר לגבי סימפטום שעל הפרק (למשל, הרטבת לילה של ילד בגיל עשר) והזנחה או עזובה רגשית לגבי תחושת תבוסתנות וערך עצמי ירוד של הילד ביחסים עם בני הגיל. בהסתכלות פשוטה, ההורה מדבר אל הילד כמבוגר לכל דבר, משל היה חבר שלו, וחש שהוא מכיר אותו לפני ולפנים, כשלמעשה הילד מופקר לנפשו במצבי דחק בהם הוא חש פאניקה (למשל, כשישן אצל חבר).נושאים אלה אינם מגיעים להכרה ולמודעות של ההורה, אם משום שהילד נמנע מלספר, ואם משום אותו מחסום רגשי של ההורה שהוזכר, או משניהם. מול המטפל, ההורה הזה מלא דאגה ותובע טיפול מהיר ודחוף בסימפטום, מתקומם כאשר ציפיותיו לא מתמלאות, ואינו מקשיב לדברי המטפל על הקשיים הרגשיים של הילד. להבנתי, המטפל בדומה לילד, חווה על עצמו את ההשלכות של ההורה ומסתבר שגם הוא אינו עומד בציפיות, וכמו הילד הוא לבד עם הבעיה. זוהי דרך לאבחן מה אולי מרגיש הילד במצב זה. לעיתים, ההורה משוכנע שהילד "עושה לו דווקא", ואולי לפעמים זה אכן כך בתגובה ללחץ והשליטה המופנים אליו. בעצם, הילד משדר להורה מצוקה שאינה זוכה להכרה ולפירוש המתאים, דהיינו שהוא צריך שההורה יראה אותו, יבין אותו, וייתן מענה לצרכים האמיתיים שלו. במובן זה הסימפטום הוא מסר שההורה אינו יכול לקלוט והוא רק רוצה לסלק את הבעיה.
דוגמאות מהקליניקה:
אציג כאן כמה דוגמאות מהקליניקה כדי להמחיש ולהדגים כיצד תסריטים נרקיסיסטיים של הורים באים לידי ביטוי במפגש הטיפולי.
מקרה א. ילדה בת 12 שסובלת מחרדות, פוחדת בעיקר להישאר לבד בבית, ללכת לבד ברחוב, וכיוצא בזה. כשצפות החרדות היא נרגעת רק בנוכחות אחד מהוריה .בהדרכת ההורים התברר שגם האם סבלה מחרדות בילדותה ובעצם עד היום נמנעת ממצבים בהם היא נשארת לבד, היא אינה יוצאת לקניות לבד ונעזרת בבעלה לצורך כך. יחד עם זאת היא לא מבינה למה בתה מפחדת וממה, ומצפה ממנה שתתנהג כ"ילדה בוגרת" (בת 12(. כלומר, גם החיבור שנעשה כהדרכה לקשיי האם בעבר ובהווה כדי לעודד הזדהות עם בתה, לא הניב שינוי בתפיסת האם את קשיי בתה. כאן הילדה בתפקיד "מראה" ואולי גם "מטפלת" לאם. אנו מבינים שהאם באה לטפל בחרדות שלה דרך הבת.
מקרה ב. הורים לילדה בת 5.5, הסובלת מפחדים כשהיא נמצאת עם ציבור גדול של אנשים ונצמדת אליהם במפגשים האלה. ההורים היו רוצים שהיא תהיה כמו אחותה התאומה (מודל אידיאלי), תלך לשחק עם כולם ולא תיצמד אליהם. בתסריט הזה הילדה היא בתפקיד הילדה האידאלית.
מקרה ג. נערה בת 13 ששאלה את אימה אם היא יכולה לעשות עגיל באף, האם הגיבה בהתלהבות והציעה שהן ילכו לעשות עגיל ביחד. הילדה סירבה והודיעה כי היא כבר לא מעונינת בעגיל. הילדה בתסריט של תחרות. היא רצתה נפרדות.
מקרה ד. ילדה בת 13 לא נרדמת בלילה וכשהיא כבר נרדמת היא מתעוררת די מהר וצריכה שהאם תבוא אליה, או לעבור לישון יחד עם ההורים. בתסריט זה, הילדה בתפקיד מראה או שלוחה של הורים.
מקרה ה. ילד בן 13 לא מוכן לישון מחוץ לבית כשההורים לא אתו. "מתחיל להרגיש רע..מרגיש בחילה.. נכנס להיסטריה". קורה גם במצבים אחרים – כשהמשפחה נוסעת (יחד איתו) לחו"ל, או בתחילת שנת הלימודים. מגיל אפס ישן עם ההורים..(לא ברור איך עד מתי..). לא פוחד מחושך. יכול להישאר גם לבד בבית. ישן עמוק..הוא משקיע בארגון חברתי..לארגן מסיבה או פרוייקט.. אינו אוהב הפתעות מכל סוג. עסוק כל הזמן ב"לדעת מה יהיה".
האם רוצה להיות נוכחת בטיפול, אבל כשמופנית אליה שאלה כדי שתהיה שותפה בתהליך היא מודיעה שהיא לא רואה שם בעיה שקשורה אליה. היא רוצה שיעשו לילד שלה היפנוזה כדי שלא יפחד לישון מחוץ לבית. הילד לא מצליח לחוות בטיפול שום דבר כשהיא נמצאת (וגם אני כמטפל לא מרגיש חופשי), וכשהצעתי שהטיפול ימשיך רק אתו – בשלב זה הטיפול הופסק כעבור פגישות אחדות בלבד בהסבר ש"הם דיברו על זה והילד אמר שהוא לא מרגיש שהטיפול משפיע עליו". בפגישה היחידה שהייתה עם האב הסתבר שהוא היה כמו הילד שלו עד שיום אחד זה השתנה כשציוו עליו לשנות את התנהגותו, בעצם כאשר ההורים פעלו מתוקף סמכות הורית. השערה: האם חיה דרך הילד ולכן אינה משחררת אותו לדרכו, ומכאן ההפרעה הנפשית שלו.
הילד פיתח אישיות מרצה. נשאר תינוקי, רגיל שהכול הולך לו…מוכשר ויפה…מקבל משובים חיוביים…יש הרבה תמיכה ונתינה מההורים. הגנת יתר ופתיחות יתר. שקיפות..אימא יודעת הכל. לא רגיל ולא יכול ומוכן להתאמץ. עושה עד למקום שנתקל בקושי, ואז מתלונן, נוטש או מגלגל את האחריות. התחיל טניס והתקדם עד לנקודה מסוימת והפסיק לפתע. מנגן תופים ומתקשה לעשות "מה שצריך" ומחכה לתופף איך שבא לו (משדר בכך שהא רוצה להיות חופשי מפיקוח! אבל אין יקשיב מה? לזה). הוא לא נושם טוב. נשימה דלילה. דיבור לא ברור. אין לו יכולת להסביר את מה שהוא מרגיש, למרות שהוא יודע שהבעיה היא נפשית. פשוט הכל צריך להיות איך שהוא צריך ויכול..נטייה להימנעות. חרדה של "מה יהיה?"..שיכול להיות משהו שאיננו יודע..נצמד לבית ולהורים. נרגע כשנמנע. האם נהנית מחברתו של הילד והרושם הוא של קואליציה סימביוטית ביניהם שיתכן שמבטאת בעיה בזוגיות. כלומר, הילד "מחזיק" עבור ההורים "עניינים לא-סגורים" בקרבה ביניהם. זוהי דוגמה ברורה של הזדהות השלכתית. החלקים המופרדים המושקעים בנפשו של הילד צפויים עם הזמן להתגבש לאישיות נרקיסיסטית, במידה שלא יתחולל שינוי. הוא יעשה מנותק מעצמו ויפתח הפרעת אישיות.
דיון.
כל העניינים האלה שדורשים טיפול אינם מדווחים על ידי ההורים. מהפגישות האישיות עם הילד במקרה ה' הסתבר שהוא עבר טראומה כשבאחד הפעמים שישן אצל חבר הוא נכנס לפאניקה, כשהיה בשירותים בשעות הלילה. כשהתחלתי לטפל בזה – הטיפול הופסק. אפשר להניח שהתסריט כאן הוא שהילד יגשים את האני האידאלי של האם, כמו הילדים של אליס מילר (1992).
הנושא של הורים וילדים ביחסים נרקיסיסטיים רווי בהשלכות, פיצולים ובאידיאליזציות. לפעמים קשה להצביע עליהן, לפרק אותן ולשקף אותן להורים. חלק מההורים נוטה להסתייג או להתנגד לעצם המחשבה שיש קשר בין הבעיה של הילד וחוויותיהם שלהם, כפי שראינו במקרה בו האם מפסיקה את הטיפול, או האם שמתוסכלת שהבת שלה היא לא "כמו" אחותה התאומה. הקורא יכול להתבונן בדוגמאות לעיל ולעשות את המסגור המתאים בעיניו. במצבים של פיצול, ההורה מחלק תפקידים בין האחים – הילד המוזהב, השעיר לעזאזל וכו'. אפשר כמובן להיעזר ב"מיפוי התסריטים" של מנזנו ושות' כדי למקד את האבחון לקראת התערבות טיפולית מדויקת ויעילה.
עם זאת, יש מצבים בהם נגלית הפרעה באישיות של ההורים שהופכת את התסריט הנרקיסיסטי לפתולוגי. המחברים מסבירים ש"על מנת להימנע משימוש בסופרלטיבים כדי לתאר דרגות חומרה שונות של נרקיסיזם…נכנה כאן "נרקיסיזם מפוצל" תפקוד של הורים המגלים התנגדות חזקה לעצם המחשבה שיש קשר בין החוויה ההורית שלהם לבין התנסויותיהם הילדיות עם הוריהם שלהם. חוסר יכולת זו לקשור את סיפור חייהם הנוכחי לחוויות מעברם – חוויות העלולות לגרום לסבל מפניו הם מתגוננים – הופך את האידיאליזציות המאסיביות שלהם לנוקשות. יתר על כן, הם מתאמצים להחזיק בהן בלא-מודע, בין אם הן נוגעות להם ישירות ובין אם הן באות לידי ביטוי באופן שבו הם תופסים את ילדם…באופן פרדוכסלי, בקונפליקטואליות ההורית שבה שולט הנרקיסיזם המפוצל, הנרקיסיזם של ההורים הינו הכי פחות גלוי, ואילו האידיאליזציה – של הילד ושל עצמם כהורים – הינה המוחלטת והלא-מודעת ביותר" (2005, עמ' 142).
בעיקרון, במקרים אלו הילד הוא שלוחה של העצמי, מצב בו ההורה רואה בילד חלק ממנו ונדרש להגשים את החלומות הלא ממומשים שלו עצמו. דפוסים אלה נוטים להמשיך לחיים הבוגרים, לשנות השלושים, ארבעים וגם לכל החיים. הם אינם משתנים מעצמם, כל עוד ההורה במצב זה אינו מסוגל לשנות את גישתו לילדו ולוותר על חוויית ההתקשרות שלו כהורה, כפי שהוא מכיר וחווה אותה מניסיונו; בצד השני, לעתים נדמה שהילדים גם כבוגרים מתקשים לוותר על האישור והתיקוף, ואולי גם על הפינוק ההורי וגם להיגמל מתפקיד הילד הטוב והמרצה. הורים בגיל המבוגר שנזקקים לעזרת ילדיהם חשים שהם זכאים לעזרה זאת ומאמינים שזאת חובתם של הילדים לסעוד אותם בזקנתם, אמונה שמקבלת תיקוף ברור מהתרבות. כלומר, במצב מקובע, גם ההורים וגם הילדים לא עברו התפתחות ביחסים ביניהם. אפשר לומר שלא התבגרו במקביל. כל אחד דורש לקבל יחס רק בדרך שלו. הם מתקשים לעדכן את הפרשנות שלהם לגבי יחסים בין הורים וילדים כדי להנות משיתוף פעולה ויחסים מיטיבים. הקשיים שמטפלים פוגשים במצבים אלה נובעים מההגנות והנוקשות של המטופלים ככל שמדובר בהפרעות אישיות ובמסכה של האני הכוזב. מקרה ה', עליו התעכבתי בהרחבה יחסית ממחיש את האתגרים מול המטפלים בשדה המוקשים הזה.
שתי דוגמאות מגילים מבוגרים.
מסתבר שדפוס היחסים והבעיות תקפות בכל גיל.
אם שחוותה הזנחה טראומטית קשה מפתחת הורות עם הגנת-יתר כפיצוי, ובאופן לא מודע מייצרת הזנחה בנפש הילדות שלה. בצד זה היא מפתחת overdoing בצורך שלה לגונן המתבטא בין השאר בוותרנות בכל קושי שהילדה חווה וגם ברודפנות כדי להגן עליה בחייה הבוגרים. הילדה כבחורה חווה אכזבה מעצמה כיוון של הצליחה כפי שרצתה ויכלה. הדמות ההורית של האם החלישה אותה. זוהי דוגמה של הגנת-יתר נרקיסיסטית והעברה בין-דורית של הטראומה.
דוגמה נוספת. אם שחוותה טראומה מצד אביה ולא מימשה את עצמה בלימודים גבוהים עושה כל מאמץ לתמוך בבת היחידה שלה בשאיפה להישגים ובו בזמן מחבלת בתחושה האוטונומיה והמסוגלות של הבת בהתנהגות מלחיצה ורודפנית, וכך משחזרת את הטראומה שלה בהעברה בין דורית.
מעין סיכום: השלכות –מטרתם ופשרם.
בהשלכה, הסובייקט מרחיק מעצמו רגש, נושא, חוויה שהוא מתקשה להכיל בתוכו. ההרחקה היא לאדם אחר, או לקבוצה כלשהי. במאמר זה, ההשלכות הן של ההורים על ילדיהם. מדובר ב"הזדהות השלכתית" שפירושה שההורה משליך חלק שלו, על ילדו, למשל, והוא בו בזמן מזדהה עם החלק הזה, כך שהוא מתקשה להיפרד ממנו. אפשר לומר שהוא מפקיד חלק מסוים מעולמו הרגשי אצל הילד והוא לא משחרר. הילד נאלץ לחיות עם החלק הזה כאילו הוא שלו. במובן זה הורים חיים דרך הילדים סוגיה מסוימת שלהם שלא קיבלו עליה בעלות. בעיקרון, זהו טבעם של יחסי הורים-ילדים, מצב בו הורים יוצרים המשכיות של עצמם דרך הילדים. כך דרכו של עולם. הבעיה כאן, היא הניתוקים בין הורה וילד שלא מאפשרים לילד להטמיע את הנושא שההורה "מפקיד" אצלו, בעוד שההורה נותר מנוכר, ואינו לוקח בעלות על הסוגייה המושלכת, כמו בדוגמה של האם שחוותה מאביה טראומה במימוש עצמי, כשהיא מעבירה לבתה היחידה את המשאלה והצורך לממש ביחד עם הטראומה שחוותה. הדבר מתבטא בלחץ כפייתי של האם בתביעה למצוינות ולשלמות ללא תמיכה רגשים מתאימה, או עזרה פסיכולוגית לגיטימית בצורה של טיפול נפשי.
בעצם, בהשלכה אני לא רואה את האחר כמות שהוא, וגם אני נותר בלתי-נראה כמות שאני במעטה ההשלכה, אבל עם הרגשה או אשליה שיש לי הבנה ושליטה, על מה שקורה לי. כך, אנו חיים בתוך עולם של צללים שמתודלק על ידי פחדים, ומגששים באפלה. בעניין של יחסי הורים-ילדים בכל גיל, המטרה צריכה להיות, לעזור להורה לשנות פרשנות של הצרכים והדרישות שלו מהילד ולהבין את מצוקת הילד, אבל לשם כך הוא צריך לעבור שינוי בעצמו. אפשר לחשוב על "חוזה טיפולי" מתאים עם הורים כדי לאפשר את השינויים הדרושים במטרה להגיע ליחסים תקינים. הטיפול אמור לחתור "להחזיר" את ההשלכות להורה ולשחרר את הילד מהעול ששמו עליו: לממש את מה שההורה החמיץ. לפעמים זה מתאפשר.
מקורות
גיבסון, ל.ק. (2005). ילדים בוגרים להורים לא מתפקדים. אופוס-מודן.
כהן, מ. (2025). זהות חבולה: על הזדהות עם התוקפן והשלכותיה. רסלינג.
כהן, מ. (2022). מי רוקד עם הנרקיסיסט? פסיכופתולוגיה של יחסים. רסלינג.
כהן, מ. (2020). הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי-נראות של ילדים ובני-זוג. רסלינג.
כהן, מ. (2016).תעתועי המראה הנרקיסיסטית: מבט אל היחסים הבין-אישיים של אנשים הסובלים מעיוורון רגשי. פסיכולוגיה עברית.
כהן, מ. (2008). כקול קורא במדבר – מבט על ילדים הבדלים במשפחה נרקיסיסטית. פסיכולוגיה עברית.
מילר א. (1992) הדרמה של הילד המחונן. דביר, הוצאה לאור בע"מ.
מנזנו ג. פלצ'יו אספסה פ. זילקה נ. (2005). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות. תולעת ספרים.
הערה: מטופלים שקראו את המאמר הפנו את תשומת לבי שהרקע לבעיות הרגשיות של ילדים המתוארים במאמר יכול להיות הורים לא מתפקדים, כלומר לא בשלים לתפקיד ההורות. זה כמובן נכון במובן העקרוני: הורים לא מתפקדים לא רק בגלל רקע נרקיסיסטי. אני מצרף את הפריט הזה לביבליוגרפיה.
