מה כדאי לדעת על טראומה ותוצאותיה

בשנים האחרונות, ישנה חשיפה רבה יותר למושג טראומה ופוסט-טראומה, על רקע פיגועים, תגובת קרב, מקרים של תקיפה פיזית ומינית, או התעללות בילדים, וגם טראומה על רקע של פגעי טבע. האם יש יותר פגיעות ונפגעים, או שרק החשיפה התקשורתית גדלה? כנראה גם וגם.

מקרבים ומרחיקים. על פי המחקרים עצם החשיפה המתמשכת והתדירה, למשל לאירועים כמו הפגזה של ישובים בצפון או בדרום הארץ, יכולה  להגביר את הרגישות/הפגיעות של הצופים או המאזינים למצבי לחץ. ישנה קשת רחבה של תגובות לחשיפה למצבי לחץ מתוקשרים, אבל אפשר לאפיין את שני הקצוות:

ישנם אלה ש"מרחיקים" או ממדרים את הלחץ, כלומר אומרים כאילו לעצמם: זה לא קורה לי. זה לא כאן. זה שם. רחוק. לי זה לא יקרה. זה לא עניין שלי עכשיו. 

בקצה השני ישנם אנשים ש"מקרבים" או מזדהים עם מה שהם חשופים אליו. הם כאילו יכולים לראות בעיני רוחם, בדמיונם, שדברים דומים יכולים לקרות בחייהם. 

הייעוץ שניתן לרוב ע"י אנשי מקצוע בעתות מצוקה מנסה להתוות את שביל הזהב בין להיות מעודכן ולהתמצא במה שקורה, לבין לוותר על כל ההגנות והמסננות החיוניות לשמירה עצמית, ע"י צפייה מתמדת אחר האירועים כשהפחד הולך וגדל ומשבש את חייהם.

עד כאן ברמה הכללית של חשיפה לאירועי מלחמה עימות או תקיפה המשודרים במדיה.

דוגמאות לפגיעה אישית. ברמה האישית, מסתבר שרבים נושאים אתם חוויה טראומטית מחייהם בילדות או מחייהם הבוגרים. במקום המונח טראומה נאמר פגיעה, פגיעה פיזית ו/או רגשית שהשפיעה על הביטחון העצמי, על הדימוי העצמי, על התפקוד היומיומי, על השינה, על היחסים הבין אישיים, ולפעמים על אורח ואיכות החיים הכוללת של מי שנפגע. הפגיעה יכולה להיות בעקבות תאונת דרכים בה האדם עצמו נפגע או עבר טלטלה עם או בלי איבוד הכרה, או שהיה עד או אחראי לפציעתו או למותו של אדם אחר, או שמישהו מבני משפחתו נפגע בקרבתו או במקום אחר. אלו הן רק דוגמאות.

מצבים אחרים של פגיעה הם משהו שילדים בגילים שונים יכולים לחוות: חרם כתתי, השפלה או התעללות פיזית או מילולית, בעיקר אם זה נעשה בנוכחות קהל (ילדים, עוברי אורח). אצל חלק מהילדים לא נותרים משקעים קשים, אבל חלק נותר עם הרגשה כואבת של  זעם שלא נפרק, הערכה עצמית נמוכה, ולפעמים נותרים עם סימפטומים של קושי להביע את עצמו בפני סמכות או בכלל ביחסים עם בני גיל כולל בני זוג.

הפגיעה יכולה להיות גם מצב פשוט לכאורה כשילד חש שאכזב קשות את עצמו ואת הוריו כשנכשל בבחינה חשובה, או  כשנהג "לא בסדר" בצורה כלשהי. אם פגע במישהו,  לאחר המקרה הוא יכול להחליט שהוא "לעולם לא יפגע בילד אחר" ומפתח דפוס של זהירות יתר שלא מאפשרת ספונטניות ביצירת קשרים עם אחרים.

התוצאות של טראומה. אדם שנפגע יכול לשמור את האירוע  בזיכרונו, הוא יכול להדחיק אותו, או לזכור ולשכוח בנסיבות שונות. הוא יכול לומר לעצמו: זה היה מזמן. למה זה מטריד אותי. זה די מטופש בסך בכל. אני עושה מזה עניין גדול. כולם עוברים דברים כאלה. זה לפעמים אכן כך, אבל לפעמים האירוע ממשיך להטריד ולכרסם בפנים, להשפיע על איכות החיים ושאר דברים שתוארו לעיל. המחשבה על האירוע יכולה לעורר בושה ולכן האירוע מודחק מחדש בכל פעם שעולה. האדם עסוק בנושא יותר ממה שהוא מעלה בדעתו. דומה הדבר למישהו ששט בסירה בה יש חור והוא מכניס אצבע למנוע כניסת מים. זוהי דוגמה של פרויד שהביא כדי להסביר את ההתגוננות הנפשית מחומר מודחק של אדם שנפגע. במצב זה חלק גדול מהאנרגיה שלו מושקע בזה, והוא לא ממש פנוי לחיים אחרים.

ללכת או לא ללכת לטיפול. הבושה חוסמת את האפשרות שאדם יפנה לטיפול או יחשוף את הפגיעה בפני אחרים. יש חשש בפנים שאולי מה שקרה אומר ש"הוא לא בסדר" – חלש, מופרע – או שאדם חושש שאם יתחיל לפתוח את הבעיה זה יפתח עוד ועוד דברים  שלא יסגרו לעולם. לפעמים, עצם הרצון לפתוח נושא כאוב מעורר מחדש את הכאב ואז ממהרים לסגור מחדש את הכאב. זו תופעה מוכרת נוכח פגיעה או טראומה: הרצון להימנע  מהמצב שמתקשר לפגיעה, ואף להימנע מלהיזכר בו, אבל  באופן בלתי רצוני האירוע חוזר, או דרך תקרית, או דרך חלום, או דרך ספר או תוכנית טלביזיה, או דיבור עם חבר. אפשר לראות בזה תנועת מטוטלת בין להימנע ובין להיות נסער מחדש כאשר הזיכרון "מופיע".

רבים לא יודעים שאפשר לעזור להם, לפעמים בטיפול לא ארוך, להשתחרר מטראומה. לפעמים צריך תקופה ארוכה יותר כדי לטפל ולהשתחרר ממצוקה. אבל הרווח יכול להיות גדול לרווחה הנפשית ולאיכות החיים. אם אדם חוזר לנהיגה, נעשה מסוגל לדבר עם הבוס, נפתח לקשר עם אחרים, ישן יותר טוב ומפסיק להיות רדוף בפנים ע"י אירועים טראומטיים – האדם וסביבתו מרוויחים משינוי כזה.

החלמה ואי-החלמה. לפי הדיווח של חוקרים מרבית האנשים שעוברים חוויה כואבת או טראומטית מתאוששים בעצמם, בשינה דרך חלומות, בעיבוד עצמי של החוויה, בדיבור עם קרובים. אפשר לומר שהחלמה נפשית יכולה לעתים להיות דומה להחלמה מפגיעה פיזית. לפעמים זה פשוט עניין של זמן. בצד השני יש מבין הנפגעים שמתקשים להתגבר ולהמשיך הלאה. בין שני הקצוות יש כנראה רבים, רבים מאד, שאמנם מתפקדים, אך הם חיים בלחץ נפשי אותו הם מנסים להדחיק וסובלים בלי לעשות את הצעד של חיפוש עזרה. מטרת המאמר הזה היא לעורר מודעות לפגיעות זו ולצורך להתעורר לטפל בכאב הנפשי ואולי להיפתח להרגשת רווחה ואושר.

סיכום. המאמר מתאר את היחס שלנו לאירועים טראומטיים בסביבתנו ובחיינו האישיים והיחס הדו-ערכי לחוויית הכאב והנדנדה בין לדעת ולא לדעת, בין לחשוף לבין לכסות, בין לבקש עזרה לבין התעלמות מהבעיה. המסקנה מהדברים שהנפגע וסביבתו משלמים לעתים מחיר יקר על הרדמת הפגיעה בתוכנו.

מאמרים נוספים בנושא טראומה ופוסט-טראומה

טראומת מלחמה כמשבר זהות , 2008.

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1781

תגובת נסיגה של ילדים בעקבות אירוע טראומטי, 2009.

 https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2134

האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה, 2009.  https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2417

מהצמדות לחוויה הטראומטית לצמיחה פוסט- טראומטית, 2010.  https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2492

לחזור לתפקוד ולחזור לעצמי: שני ממדים בהפרעה ובטיפול בפוסט-טראומה, 2012.

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2834

צמיחה מתוך טראומה על פי וירג'יניה וולף: תובנות מספרה "רישום של העבר", 2018.

https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3635

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לשיתוף

להדפסה

תגובות

מאמרים אחרונים

פסיכותרפיה בראי התקופה

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס…

מבט אל העלמה המלנכולית

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא…
נגישות