מיומנה של מטופלת נפגעת נרקיסיזם בשלב מתקדם בטיפול
שאלה: באילו מובנים את חופשיה? ובאילו-את לא חשה חופשיה?
לאמא שלי לא אכפת ממני. היא רואה רק את עצמה. זו תובנה שכל כך קשה לקבל בילדות, שהנפש מרחיקה ומפצלת, ואני עד היום מתקשה להאמין שזה אכן המצב. מלוות אותי מחשבות שנועדו כנראה לפצות את עצמי, באמונה שאולי היא כן מתעניינת בי אבל כרגע עסוקה במשהו אחר יותר חשוב, או כעס על עצמי שאני מצפה ממנה יותר מדי ואולי בכלל אני זו שיותר מדי עסוקה בעצמי. אם תשאל אותה איפה אני עובדת, איפה בארץ או באיזה חברה, היא לא תדע לענות. היא לא תדע לומר איפה אני גרה. כשבן זוגי היה במילואים בעזה, לא שאלה לגביו או התעניינה. עד כדי כך מרוכזת בעצמה. מנגד מספרת לי כמה היא אוהבת אותי ואני חשובה לה. זה קשה להבין את זה, יוצר תחושה שהעולם לא אמיתי. או שמה שאומרים לי זו לא האמת ויש אינטרסים שעומדים מאחורי האמירות.
הריחוק או הפיצול הזה גרם לאיזה תחושה של ניתוק איפשהו עם עצמי בצורה שבה אני רואה את העולם. גם היום כשאני מדברת איתה, התחושה היא שאני במימד אחר, כאילו יש קצת מרחק מן המציאות. משהו מאד מאד מבלבל, גם במהלך האינטראקציה איתה (לא ברור מה החוקים, הם כל הזמן משתנים, האמירות סותרות…), וגם במעבר לאינטראקציה עם אחרים שם צריך לעשות "רי-סט" ולהתכוונן מחדש. המעברים קשים ואולי לכן כל הזמן מלווה אותי תחושה מסוימת של ניתוק. קשה לראות אמא שהיא כל כך מנותקת, חסרת אשמה, חסרת בושה. אחרי שדיברנו בפגישה האחרונה על האשמה שאני סוחבת איתי אני מסוגלת להתבונן בזה יותר. לקחתי את כל האשמה שלה אליי. היא חסרת מצפון, ואני הפכתי לאדם רגיש מדי. כאילו מפצה בעצמי על האמפתיה שאין לאמא שלי. אז אני רגישה מאד, בוכה בקלות, שמה לב לכל דבר ולכל איש וכל סיטואציה ומשתדלת להיטיב עם כולם הכי הרבה שאפשר הרבה פעמים על חשבון עצמי ולעיתים בצורה לא מווסתת או פרופוציונלית. מאד מרצה. רוצה להרגיש, אבל בפועל מרגישה יותר מדי. כל גל הוא צונאמי, כל כאב הוא עצום, אני מתקשה להתרכז ומגיבה בקלות לגירויים. נוצר מנגון פיצוי שמקשה עליי. אין ספק ששנים חיפשתי לזה שם, או הגדרה. חשבתי שאני סובלת מהפרעת קשב או שהגדרתי את עצמי לתקופה כ"אדם רגיש מאוד". עכשיו זה יותר ברור שמקור העניין הוא כנראה תחושת האשמה שמנהלת אותי, ומשפיעה עליי מאוד באינטראקציה עם שאר העולם ובעיקר בקשרים חברתיים.
אני חופשיה– אני לעיתים עושה כרצוני, בוחרת בדרך מסוימת לחיות את חיי, לא נענית באופן מוחלט לתכתיבי החברה הקונפורמיסטיים ומאפשרת לעצמי לבחון גבולות להתנסות ולהעיז.
אני לא חופשיה- בראש שלי, במחשבות. אסור לי להיות. אסור היה לי להיות טובה מדי (כי אז היא כועסת עליי, כי היא מרגישה שזה על חשבונה) ואסור לי להיות רעה (כי אז היא מתביישת בי, וכועסת עליי, ואני נענשת). אז נהייתי איזה גוש ג'לי שקיים איפשהו שם באמצע, לא יודע מה לעשות ומחכה להוראות. וכשלא היו הוראות פשוט הייתי כלום, ולמדתי לפחד להיות "עצמי". וגם עכשיו בבגרות, מצד אחד ביני לבין עצמי אני יודעת שאני עושה מה שטוב לי, וגאה בכך שאני לא "נכנעת" ללחצי החברה. מצד שני, מול אחרים אני מתביישת בצורה שבה אני בוחרת לחיות את חיי, ומפחדת שאחרים יחשבו עליי שאני לא מספיק טובה. כי בראש שלי אם אני לא טובה, זה לא רק אומר עלי משהו, אלא זה גם עשוי לגרום למשהו רע, לפגוע במישהו אחר, או שאני עשויה להיענש מזה. כמו שאמא סיפרה לי שבעלה השני עזב אותה בגללי, כי אני הייתי לא טובה. או שאם לא מספיק אדאג לה, היא תמות (עד כדי כך ששלחה לי הודעות אובדניות). אז אני מעדיפה להסתיר, ולהתרחק. ובאופן מניפולטיבי פחות פחות לשתף על חיי הפרטיים, למרות שבפועל על פני השטח אין לי שום סיבה מוצדקת להתבייש או להסתיר. אבל בראש שלי, אני אשמה.
אני חברתית ואהובה אבל רוצה להיות בשליטה מלאה של מי יודע עליי מה ומי נכס לי לחיים, אני כל הזמן חשדנית, כל הזמן מפחדת שמישהו יכול לעשות שימוש לרעתי במידע עליי. למרות המודעות וההתפכחות זה עדיין קורה, לדעתי בגלל שאני ממשיכה להיות בקשר עם אמא שלי. ביחסים איתה, הכל מזויף, צבוע. אפשר לשמוע את המילים "אני אוהבת אותך" אבל לדעת שזה לא נכון, שלא באמת אכפת לה ממני, לראייה היא לא עושה מאמץ לפגוש אותי, היא לא יודעת עליי שום דבר, המסרים הסותרים האלה כל הזמן משאירים אותי דרוכה כדי לא ליפול לשקרים ועיוותים שלה, לא להאמין לה שוב. וגם כשהיא לא בסביבה אני ממשיכה להרגיש ככה גם במערכות יחסים אחרות.
דמיון מודרך-
סוחבת שק של סלעים על הגב, בכל מיני גדלים. כבדים. מרגיש שהם לא שייכים לשם, מנותקים משאר הגוף, מטען שעדיין לא התפרק. יש כיס שבו מונחים כל הסלעים האלה, אולי מישהו הניח אותם שם על הגב שלי ולא היתה לי שליטה בכך. אני מדמיינת רוכסן שיש שם על הכיס הזה, שאני יכולה לפתוח אותו ואז האבנים יפלו ממנו. מתחת לכיס הזה, בשכמות שלי, מסתתרות כנפיים אבל הכיס עם הסלעים מפריע להם, מכביד. אם אצליח להוציא את הסלעים מהכיס, אולי אוכל להשתמש בכנפיים ולעוף
