נולדתי וגדלתי במשפחה. הייתי הילד החמישי, הילד הנוסף לארבע בנים של האגדה. זה היה ילד ששואל שאלות. ככה זה עד עכשיו. ההורים אהבו בדרכם כל אחד מהחמישה, ולכל אחד מהם היה תפקיד שנתנו לו. באופן טבעי ילדים אוהבים את ההורים. גם אני אהבתי ככה את ההורים. הם דאגו לי וגם ציפו ממני שאהיה בסדר ושאלמד.
נפגשנו כל החמישה כשאני הייתי בן 25. דיברנו על המשפחה, ואיך היא הייתה עבורנו.
יעל: אני הבכורה כידוע. התפקיד שלי היה להיות "אחראית", סגנית אימא לכל עניין ועניין. הרגשתי טוב עם זה, שיש לי משמעות, שאני עושה משהו בשבילם והם מרוצים. גדלתי כזאת והמשכתי להיות כזאת אחראית בכל מקום. אומרים שזהו התפקיד המסורתי של הבכורים. הם לא יכולים להיות ילדים. הם לא יודעים איך להיות ילדים, שמישהו אחר מטפל בהם ואחראי עליהם. היום, בגיל 40, נשואה עם שלושה ילדים, אני לא יודעת להתרפק על בעלי או על מישהו אחר, ואם זה קורה אני מתביישת, מרגישה שזה ילדותי.
אמנון: אני השני, נחשבתי "חרוץ" וככה אני עד היום, חרוץ, לא עוצר, מרגיש שרק ככה יהיו מרוצים ממני, שרק ככה אני אהיה מרוצה, ואני לא יודע להפסיק ולא יודע מתי זה מספיק, מתי הגעתי, מתי זה טוב, מתי זה מספיק טוב, כי תמיד יש מישהו אחר שהוא יתר טוב. זה לא שההורים שלי המריצו אותי, או לחצו עלי. אני מרגיש שזה הטבע שלי ואין לי בעיה עם זה, רק שאני אף פעם לא נרגע, מרוצה, תמיד חרוץ כמי שכפאו שד. גם בחופשות אני כל הזמן פעיל כדי שיהיה יותר טוב, לא רק לשבת בצד מול הים ולשמוע אריק איינשטיין. לפעמים אני משגע את כולם. תמיד צריך לעשות משהו.
נועה: ממני ציפו גם להיות אחראית, כמו יעל, אבל אף פעם לא הצלחתי בזה, ולכן הרגשתי רע, רע ש"אני לא כמו יעל". כן הייתי אחראית, אבל "לא כמו יעל" רדף אותי כל השנים. כבר לא ידעתי מה אני כן. רק "לא כמו", וההורים אמרו לי מדי פעם שאני לא כמו דורית, הבת של השכנים. ואחר כך אני לא כמו בנות שונות מהמשפחה. נשארתי מבולבלת. אני יודעת רק שאני לא כמו. כל הזמן אימא הצביעה על בת או בחורה זאת או אחרת והיה מרומז מה בעצם חסר לי. התרגלתי לחשוב ככה על עצמי, שאני כמו או לא כמו מישהי אחרת, מישהו אחר, ויש כמובן הרבה "מישהו", ולפעמים אני מקבלת סחרחורת.
עינת: אני יודעת שהייתי איטית בילדות המוקדמת. כל דבר לקח לי יותר זמן. דיברתי מאוחר. הלכתי מאוחר. חשבו שאני מפגרת. אימא הייתה בהלם. איך יצאה לה ילדה כזאת. לא הבינה למה זה קורה לה. היא נעלבה שיצאה לה ילדה כזאת. כשלא הגבתי מספיק מהר אליה היא לקחה את זה אישית. הם התחילו לקחת אותי למטפלים ולמומחים להתפתחות הילד. הבנתי שאני נהייתי בעיה בשבילם. חושבת שהם התביישו בי. אני עצמי לא הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי. לא ידעתי שאני צריכה להיות משהו אחר ממה שאני. הייתי ילדה שמחה. היו לי חלומות בהקיץ וחלומות בלילה ורציתי להבין אבל זה לא היה מעניין בשביל אימא. אימא אהבה לראות תוצאות, ואני הייתי תוצאה לא משהו. התחלתי יותר ויותר להסתגר וזה עוד יותר חירפן את אימא וגם אבא נכנס ללחץ בגלל שאימא לא הייתה מאושרת מרגע שנולדתי. הייתי בשבילה קוץ בתחת. היינו ביעוץ דיאדי בו אומרים מה צריכים אחד מהשני. הבנתי סופית שמה שהיא רוצה ממני היה שאני אהיה כמוה, לא פחות. אני אמרתי שאני צריכה שהיא תהיה קצת שמחה ומרוצה.
אריאל: האמת לא יודע למה הביאו אותי אחריכם. אני הרגשתי די מיותר. כאילו תמיד חסר כיסא. הבנתי שאימא חלמה על משפחה גדולה, ואחרי עינת, היא כנראה רצתה פיצוי. אני הייתי צריך לדעת מהר מה אני רוצה. היא אמרה לי לא פעם שאני משנה את דעתי. רציתי לנגן בתופים אבל לא הרשתה לי עד שלא תהיה לי דעה מגובשת. אז עזבתי ולא ביקשתי משהו. חשבתי שיש לי בעיה שאני לא באמת יודע מה אני רוצה. בזה גם אבא הצטרף לאימא שאני לא יודע מה אני רוצה. באמת לא ידעתי. התחלתי לתופף בכל מני מקומות בלי תופים, אלא על שולחנות וכיסאות וסתם בכל מקום. התחלתי להרגיש שאני שניים. אחד בבית, נחמד, ממושמע, והשני מחוץ לבית, פרא אדם כמעט, משתולל עם החברים והשתדלתי שההורים לא ידעו כדי לא לעשות להם בושות. למדתי להסתכל מהצד על כל דבר. לא להיות באמת מעורב. למדתי להתנתק ולנתח את כולם, ודאגתי לא לתסכל את אימא שכבר הייתה ממש מאוכזבת ממני והייתה בטוחה שלא יצא ממני שום דבר.
עינת: המסקנה שלי היא שההורים, בעיקר אימא, מאוכזבים. יצאו להם ילדים "לא תקניים". כאילו לכל אחד יש בעיה, וכל אחד מאיתנו מרגיש שהוא צריך לתקן משהו, שכאילו משהו מקולקל.
יעל: הגזמת. לאימא היה חשוב שנתקדם ונסתדר בחיים. שלא נלך לאיבוד בהוללות בגיל ההתבגרות עם אלכוהול וסמים, או נסתבך בהודו או בדרום אמריקה ונשכח מי אנחנו באמת.
אריאל: אימא רצתה שנדע מה אנחנו רוצים כדי שלא ישפיעו עלינו כל מיני, שנהייה מגובשים. הבעיה היא שזה מלחיץ כאילו לדעת בגיל שמונה מה תעשה כשתהיה גדול. הם לא יודעים להנות מהחיים. עסוקים רק בתכנונים לעתיד. אני לא רואה אותם שמחים.
עינת: ולאימא היה מוזר שאני סתם שמחה. היא לא הבינה מה יש לי לשמוח. הרי לא הצטיינתי בשום דבר. זה נראה לה מפגר להיות סתם ילדה שמחה שלא משקיעה. היא הסתכלה עלי מודאגת.
נועה: היא רצתה שנהיה כמו כולם, ומצד שני הייתה מאוכזבת מזה. היא רצתה שאני אהיה מיוחדת. שכולנו נהיה מיוחדים. היא חשבה שאנחנו משפחה מיוחדת. הרגשתי שאף פעם היא לא תהיה מרוצה. האמת שגם אני התחלתי להשוות אותה לאימהות של חברות שלי. שאפשר לשבת ולצפות בטלוויזיה וזה לא מדאיג אותן שאנחנו לא עושות משהו אחר. תמיד הרגשתי שהיא צופה מהצד מה אני עושה או לא עושה, ותמיד הייתה לי הרגשה שאני לא עושה את הדבר הנכון. אני מרגישה שלא גדלתי באמת, שנשארתי ילדה שמחפשת את עצמה.
אמנון: אני חשבתי שהמטרה בחיים זה להספיק כמה שיותר. ראיתי איך אבא הסתכל על מי שמתבטל, כלומר לא מתאמץ ולא משתדל להתקדם. בכל זאת אני רואה שההורים עצמם אף פעם לא מספיקים לעשות מה שהם רוצים. אולי אי אפשר באמת להספיק כשרוצים כל כך הרבה. אני חושב שאני כמוהם. אני רוצה להוריד את הרגל מהגז, ואני לא מסוגל. אני לא מכיר את עצמי אחרת.
אריאל: לא נעים לי להגיד שאני מרגיש לא פעם מיותר. שההורים לא באמת צריכים אותי. הם צריכים ממני כל מיני דברים אבל לא אני מעניין אותם, מי שאני, מה שאני מרגיש, מה שמטריד אותי. מה מעניין אותי. העיקר שאני אתנהג יפה ואהיה בסדר. חשוב להם רק ההתנהגות שלי. אז התחלתי ללבוש מסכה של ילד טוב וחייכן. מה שמעניין אותי זה לתופף, אבל זה לא מוצא חן בעיני אימא. נהייתי קצת אדיש.
יעל: אני חושבת שאתה רגיש מדי, שאתה נעלב ומסתגר מאימא, במקום להבין את הכוונה שלה, שתהיה קצת יותר רציני ועקבי. אי אפשר רק להשתעשע כל הזמן. אני חושבת שאימא מדוכאת בגללך. אתה לא עושה שום דבר מעצמך חוץ מלתופף ולהרעיש כל הזמן. למה שלא תראה קצת אהבה לאימא? היא עובדת מאד קשה ויש לה כל האחריות על ניהול הבית.
אריאל: טוב. אני מצטער שדיברתי.
עינת: יעל. עכשיו את עושה את אריאל אחראי למצב רוח של אימא. אימא לא יודעת להיות מרוצה. נקודה. כולם צריכים לרצות אותה. אי אפשר להגיד לה שום דבר בלי שהיא תיעלב. לפעמים ראיתי אותה בוכה והרגשתי אשמה. אני מרגישה שלא הבאתי לה אושר. שאני מקלקלת לה את התדמית של המשפחה המושלמת. אני ואריאל קלקלנו לה את התמונה האידאלית של משפחה מוצלחת. התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי וגם זה עושה לה מצב רוח, כי היא יודעת שבטיפול האימא היא על המוקד. שככה תמיד קורה באנליזה אצל הפסיכולוג. היא עצמה לא תלך לייעוץ, כי מה זה יגיד עליה? היא תצטרך לפתוח מגרות סגורות בנפש ובמוח שלה, לדבר על עצמה, על החיים שלה, על ההורים המנותקים שלה, כל מה שהיא לא עושה כמעט אף פעם. במקום להיות שמחה יחד אתי בשמחתי היא נעשית מדוכאת כי היא לא מבינה למה אני ככה. האמת, כבר לא כל כך אכפת לי. אני לא רוצה להרגיש אחראית עליה.
אריאל: יעל. זה שאת מגוננת על אימא לא עוזר בכלום. אני כבר לא כל כך רוצה להגיע לארוחות ששי. אני חוטף דיכאון והיא בטוחה שאני בדיכאון בלי לראות איך זה קשור אליה. בטיפול הפסיכולוגי המטפל אומר לי שאני צריך להשתחרר מהקונצפט של "הילד הטוב" ולמצוא את הדרך שלי בלי לחכות כל הזמן לאישור. כשאני חושב על זה אני מבין שהאושר שלי יכול לאמלל את ההורים. ואני כל הזמן אכפת לי מהם. אני באמת כנראה מחכה לאישור. לא באמת לאישור, אלא שלא תהיה חמוצה מכל מה שאני עושה, כאילו אני פוגע בה כשאני עושה מה שטוב בשבילי. אפילו לא לבוא לארוחות ששי פוגע בה והיא מרגישה שזה נגדה.
אמנון: אני לא מסוגל להיכנס לתוך הנפש שלי ולראות מה לא עובד נכון. זה לא בשבילי הניתוחים הפסיכולוגיים ולראות כאילו מי אשם במי שאני, ולמה אני ככה. לי אין בעיה עם ההורים. אני מרגיש כמוהם מהרבה בחינות, באמביציה שלי, בחריצות שלי. הלכתי לאן שכיונו אותי והכל הסתדר. יש לי קצת בעיה ביחסים עם בנות, נשים, שאני לא מצליח כנראה לקלוט את הציפיות שלהן, להבין רמזים, ואז יש אכזבה ולפעמים נפרדים. כלומר, אני עושה הכול כמו שצריך, אבל משהו לא עובד.
אריאל: אתה הדחקת כל קונפליקט עם ההורים ואז לכאורה הכול בסדר. אחר כך אתה מגלה שאתה לא מבין ואתה לא מובן בתוך יחסים אינטימיים.
אמנון: אני לא בדיוק מבין למה אתה מתכוון, אבל נעזוב את זה עכשיו.
עינת: אני לא הדחקתי קונפליקטים עם ההורים, אבל עשיתי ניתוק. הם בשלהם. אני בשלי. אני חיה בעולם הספרים והשירה, ואני מגלה שאפשר להניח להורים ולא כל הזמן להתעסק אתם. אני מוצאת שפה משותפת עם חברים וחברות. כמו שאריאל עושה בעצם, כשהתחיל ללמוד פסיכולוגיה.
אריאל: אני מגלה שלהרבה אנשים, גברים ונשים, אין "דעה מגובשת" כמעט בשום דבר. אני עכשיו מבין מתוך הלימודים שלי שהכול זה תהליך של למידה וגילוי ולא רק למלא ציפיות. אני רואה שההורים לא טורחים להבין למה נחוצים לימודי פסיכולוגיה, והם ממשיכים לא לראות אותי כמו בילדות עם התופים.
עינת: הם לא מבינים מה זה "נפש". הם חושבים שאם מתעסקים בזה סתם מסתבכים.
יעל: נראה לי שהכוונה שלהם היא שמי שלא רוצה להיות אחראי על עצמו ועל מעשיו גולש להפרעות נפשיות, כמו אחות של אימא ושני האחים של אבא. הם כל הזמן בטיפול פסיכיאטרי, ויש להם טענות על כל העולם ואשתו. יש להם אולי דפרסיה או מניה-דפרסיה.
אריאל: אולי יש להם פחד שזה עובר בתורשה, וזה יתגלה יום אחד אצלי או אצל אחד מאיתנו.
יעל: הם אכן שומרים אותנו במסלול. מה רע בזה? אתם כולכם ילדותיים. עדיין מחכים לליטוף מאימא'לה, שתשיר לכם שיר ערש. תתבגרו. אתם עושים בדיוק מה שאתם מתלוננים עליו. מחפשים אותה, איפה היא לא בדיוק בסדר.
——
שרה
אני שרה. בת 61. כפי שסיפרתי יש לי חמישה ילדים. סיפרתי לך קצת עליהם. הגדולה, יעל, בת ארבעים. יכול להיות שאני בדיכאון. בכל אופן אני לחוצה מהיחסים עם הילדים. הם, לא כולם, משדרים לי שהם לא מרוצים ואני מרגישה כעס עלי, שאני מאכזבת אותם. אני עצמי חושבת לפעמים שמגיע להם אימא יותר טובה, יותר סובלנית, פחות ביקורתית, יותר מחבקת. אני לא ממש מבינה את עצמי ומה שקורה לי. הייתי כבר בטיפול פה ושם, נקודתית, בזמן שהילדים היו קטנים. לא הייתי בטוחה שאני יודעת איך להיות אימא, אז הלכתי לייעוץ. הבנתי מה שאמרו לי אבל היה קשה לי לשנות הרגלים. אני לא יכולה להפסיק לדאוג ולרצות לתקן כל אחד, וזה מקפיץ את כולם. כאילו אני יודעת יותר טוב מהם מה טוב בשבילם. ככה בערך הם אומרים לי. ככה אני. אבל זה מאכפתיות. אני רוצה שיהיה להם טוב. בהדרכת הורים אמרו לי שזו הגנת יתר, שאני מפריעה לעצמאות שלהם, שהם חווים זאת כהשתלטות עליהם ולא כהגנה, שאני לפעמים חונקת אותם. אמר לי הבן הפסיכולוג שלי שזוהי "אהבה חונקת". אבל כשאני תופסת מרחק אני לא מרגישה אותם. מרגישה שנעלמו לי כאילו. פוחדת שאני מזניחה אותם, שיחשבו שלא אכפת לי, שאני עסוקה בעצמי ולא מתעניינת. בעיקר, אני לא מרגישה את עצמי.
פסיכולוג: את לא בוטחת ברגשות שלך כלפי הילדים. יש לך כנראה הרגשה שאת צריכה להתאמץ כדי להיות אימא?
שרה: נכון. אני לא בטוחה בעצמי. אני רוצה לעשות הכי טוב שאפשר, ואני יודעת שחסר לי רוגע ואימון בעצמי. ובעצם אני לא יודעת מה זה להיות אימא, ואם איך שאני זה באמת נכון. שככה מגדלים ילדים. בעלי, יהודה, יודע עוד פחות ממני איך להיות הורה. הוא בן אדם טוב ואוהב, אבל לא יודע לבטא זאת ביחסים עם הילדים. אחותי דינה די אפאטית, במיוחד עם הילדים שלה. היא לא עושה עניין משום דבר. אבל לדעתי היא מזניחה את הילדים. לא שומרת עליהם. עושים מה שבא להם. אין להם ממנה הכוונה כלשהי. אני לא מבינה אדישות כזאת כלפי הילדים. היה לה משבר פסיכוטי קצר וחזרה לעצמה די מהר בעזרת תרופות.
פסיכולוג: איך היית כילדה?
שרה: לא כל כך זוכרת את הילדות שלי. אני זוכרת את ההורים רבים, מתווכחים, בדרך כלל לא שמעתי ולא הבנתי על מה. אבל היו ממשיכים בחיים כאילו לא קרה כלום. "לא קרה כלום" אמרו על כל דבר כמעט, גם כשנפלתי ובכיתי, או אני והאחים רבנו. חשבתי שאולי זו אני שעושה עניין מכל דבר. שאני הבעייתית. לפעמים נראה לי שאימא שלי לא התייחסה אלי ברצינות. לא ידעתי במה אני לא טובה, למה היא לא באמת שבעת רצון ממני, למרות שהשתדלתי לעשות הכי טוב שיכולתי בכל דבר. לא ראיתי בפנים שלה קורת רוח. הרגשתי שאני מפספסת משהו, שזה לא כמו שהיא חושבת שצריך להיות. בתוך תוכי הרגשתי דחויה, אבל אף פעם לא הודיתי בזה בפני עצמי, כי בהרבה דברים, כמו בלימודים הייתי מוצלחת, ואף פעם לא הייתה לי בעיה להתחבר. אימא שלי הייתה אחות והייתה תמיד מותשת. היינו צריכות להיות אסירות תודה על כל דבר שעשתה עבורנו. ולא לבקש דבר מעבר למה שניתן בשגרה. כאילו הייתה הקצבה רגשית. והיו חוקים, כמו לישון בשמונה או בתשע, ואחרי זה אין אימא. אבא עשה מה שאימה רצתה. הוא היה מסביר לנו אותה, כדי שלא נרגיז או נעליב אותה.
קוראים שמזדהים עם הדמויות בסיפור, ורוצים להשתלב בסיפור – מוזמנים לכתוב למייל שלי קטע על עצמם, כעשר שורות, ובהסכמתם הקטע יופיע כאן כדמות נוספת בשם שיבחרו. לציין גיל ומצב משפחתי. המייל שלי cohenmenash@gmail.com
