המילה "קרבן" (קורבן) מכוונת ליצירת קירבה, במקורות בין האדם לבוראו. באופן מוזר גם המלה "קרב" גם היא משמעה לקרב או להתקרב. יצירת קירבה היא כנראה האתגר הגדול שלנו כבני אדם. הקרבות והקורבנות הם כנראה גרסה ארכאית של הביטוי המוחשי של התקרבות כפי שהקדמונים הבינו ופירשו אותה.
רעיון הקורבן במיתוס ובמיתולוגיה אינו רק טקס דתי, אלא עיקרון קוסמי המניח כי חיים ובריאה נובעים מתוך מוות וויתור. במיתוסים רבים היקום עצמו נולד מקורבן ראשוני, כמו הענק אימיר הנורדי או פורושה ההודי, שגופם הפך לחומר הגלם של העולם. ארכיטיפ "האל המוקרב" חוזר בתרבויות רבות ומסמל את מחזוריות הטבע; אלים כמו אוסיריס, דיוניסוס ואפילו אודין, שהקריב את עצמו לעצמו על עץ העולם כדי לזכות בחכמה, מדגימים כיצד הסבל והמוות הם תנאי הכרחי לתחייה ולצמיחה. הקורבן משמש גם כציר ב"כלכלה הקוסמית" – בני האדם מזינים את האלים כדי להבטיח את סדר העולם, הגשמים והפריון. במיתולוגיה היוונית, סיפורים כמו הקרבת איפיגניה מדגישים את המחיר האנושי הכבד הנדרש כדי לפייס כוחות עליונים ולשנות גורלות.
מעבר להיבט הפיזי, המיתוס עוסק בטרנספורמציה פסיכולוגית: כדי להשיג ערך נעלה, על האדם להקריב את המוכר והנוח. כך הופך הקורבן מסמל של אובדן לסמל של עוצמה, המאפשר לידה מחדש, כפרה ותיקון של הסדר הקיים. זהו המנגנון המתווך בין האנושי לאלוהי, המעניק משמעות לסבל והופך את הוויתור האישי לבסיס שעליו נשענת הקהילה. המיתוס מלמד שהעולם אינו סטטי, אלא דורש הזנה מתמדת של אנרגיה המגיעה דרך אקט של הקרבה וחיבור לישויות נעלות. בסופו של דבר, הקורבן המיתולוגי הוא הגשר שבין הכאוס לסדר, המבטיח שהחיים יימשכו מתוך החורבן. כאילו הקורבן עצמו אומר "אני במקומך", והשפה הערבית המדוברת אכן משתמשת בנוסח שאומר בדיוק את זה: "בדאלאק" שמשמעו "במקומך". רעיון קרוב הוא רעיון "הכפרה" הנהוג אצל היהודים כששוחטים תרנגול בערב יום כיפור ואומרים "זה חליפתי..זה .כפרתי" – בכוונה שזה יהיה במקומי. באותה רוח, הכהן הגדול בבית המקדש היה שולח חלק מהקורבן לבורא וחלק היה שולח כ"שעיר לעזאזל" למותו במדבר. מכאן כנראה השתרש הביטוי "שעיר לעזאזל" בהקשר של יחסים, בעיקר במשפחה, כשאחד הילדים נבחר להיות השעיר לעזאזל, עליו משליכים כל מה שלא רוצים לראות בעצמנו.
עם התקדמות תהליך הספרציה־אינדיווידואציה, האדם חדל להיות רק שלוחה של הקולקטיב או אמצעי לשימורו, ומתחיל להתבסס כסובייקט מובחן, בעל גבולות, רצון ומשמעות משל עצמו. תהליך זה—המתואר בפסיכולוגיה ההתפתחותית, למשל אצל מרגרט מאהלר—מסמן מעבר מהזדהות ראשונית ותלותית אל יכולת להיות נפרד ובו־בזמן בקשר. בתוך תנועה זו מתפתחת האפשרות לראות את העצמי לא רק דרך מבטו של האחר או דרישות הסביבה, אלא כמוקד חוויה בעל ערך פנימי. הוא כבר לא מוכן להיות קורבן למען מישהו או משהו, אם זה עדיין קיים בעידן של מלחמות בהן בולטים אלה שמוכנים "להקריב" למען מדינה או ערך נעלה.
מן הפרספקטיבה ההומניסטית והפילוסופית, שינוי זה מקבל משמעות עקרונית: הפרט איננו עוד אמצעי אלא תכלית. בהתאם לעיקרון המוסרי של עמנואל קאנטהאדם ראוי שיתייחסו אליו תמיד גם כתכלית בפני עצמה ולא רק כאמצעי להשגת מטרות חיצוניות. עמדה זו מעגנת את כבוד האדם ואת ערכו הבלתי מותנה, ומציעה קריטריון אתי ליחסים: כל פגיעה באוטונומיה של האחר, או שימוש בו לצרכים שאינם שלו, מהווים הפרה של עקרון זה.
במובן זה, הספרציה־אינדיווידואציה אינה רק תהליך פסיכולוגי, אלא גם התבססות מוסרית וקיומית. היא מאפשרת לאדם להשתחרר—במידה מסוימת—מן החוזים הסמויים של הקולקטיב, מן הדרישה “להיות למען”, ולנוע לעבר קיום שבו הוא “ישנו לעצמו”. דווקא מתוך נפרדות זו מתאפשר גם קשר עמוק יותר: קשר שאיננו מבוסס על תלות או על ביטול עצמי, אלא על הכרה הדדית בין סובייקטים בעלי ערך.
