פוסט-טראומה על מלא – התבוננות אישית במצבנו הנפשי אוקטובר 2023
מה שקרה לנו ב 7 באוקטובר 2023 הנו טראומה לאומית קולקטיבית ואישית, כאשר כל מה שהאמנו בו התנפץ לרסיסים נגד עיננו, כשרבים נפגעו ואיבדו בני משפחה ובית ועולמם חרב. רבים, רובנו, שלא נפגעו באופן ישיר קשורים לאנשים ולחברים ולבני משפחה שנפגעו. התודעה של כולנו התערערה ונותרנו עם סימני שאלה ותחושה של פגיעות שמתקשה להירגע.
במפגש עם אירועים טראומטיים הנפגעים עוברים משבר נפשי (טראומה) בו מותקפות האמונות שלהם על עצמם, על החברה, על החיים ועל הקיום, כמו האמונה שיש לנו שליטה על חיינו. רונית יאנוף-בולמן (1985, 1992), חוקרת ישראלית, סבורה שזהו המכנה המשותף לכל סוגי הטראומה. היא מארגנת את הנחות/אמונות היסוד במחקרה לשלוש קבוצות: ההנחה שאני לא פגיע; ההנחה שיש פשר ומובן לעולם בו אני חי; וההנחה שאני בעל ערך, חיובי, הגון, בעל יושרה, יכולת ומוטיבציה לתרום. בהקשר הקולקטיבי ניתן להוסיף את ההנחה שיש לנו מדינה וממשל שיש להם אחריות ודואגים לביטחוננו. כל אחד יכול להתבונן ולראות מה קורה עכשיו בנפשו לאור כל האירועים.
הטראומה מעוררת שאלות ותהיות של האדם לגבי עצמו, לגבי החברה, ולגבי החיים בכלל ופוגעת בתחושת ההיקשרות הבסיסית בין הנפגע לסביבתו האנושית, זו אולי הפגיעה הקשה ביותר, כי היא מנתקת את האדם מהחיבור לסביבה האנושית ומערערת את תפיסת המציאות שלו. הנפגע אינו יודע איך להבין את מה שמתחולל בנפשו, מאחר שאבדו לו ה"מודלים של העולם" (בולבי, 1969) לארגון המידע והנתונים להסבר ופירוש, בעזרתם הוא יכול לחוש שהוא מבין מה קורה לו. במונחים של ליפטון (1976), התנפצו לו הפרדיגמות הבסיסיות שהנחו את הבניית המציאות, ואפשרו לו לעבד מידע ולקשור אותו באופן משמעותי וקוהרנטי. הקושי של הנפגע למסור חוויה סובייקטיבית, והפגיעה ביכולתו לפרש ולתת משמעות, הם אולי הפצע עצמו, שכל הבאים במגע עמו חווים ומשתתפים בו בעל כורחם.
ככל שהמלחמה זו נמשכת מסתבר שזוהי טראומה מתגלגלת שממשיכה לפגוע, להדהד ולטלטל. עכשיו מפנים ישובים, עוקרים אנשים מבתיהם, כי רוצים להגן עליהם, אולי בצדק, אבל המסר המובלע בזה הוא "אנחנו לא יכולים להגן עליכם!", והמפונים הם בעצם בחזקת פליטים. עכשיו גם מזדרזים לרכוש נשק כי ככה עכשיו המצב, כי אין מי שיגן עלינו. כלומר, המסר הסמוי הוא "איש איש לנפשו". "אתה לא יודע מאיפה זה יבוא" אומרת החרדה, ואנשים פוחדים שיקרה להם מה שקרה שם, שפורעים יפרצו את דלת ביתם ויעשו בהם מעשה העוטף. רבים פוחדים להסתובב ברחוב. כל זה מעורר חרדות, והמנהיגות אינה יכולה ואינה יודעת להרגיע כי לא ניתן להירגע, כי אין להם את זה, כי גם הם כנראה בטראומה, כי אלה שהובילו לאסון ולא מנעו אותו לכודים בטירוף ובלהתנקות מאחריות ומאשמה אינם יכולים להרגיע.
כדי להחלים עלינו לדעת מה התרחש ואיך התרחש באמת, כדי להחזיר אימון בהנהגה ולשקם את עצמנו. נזכור שכבר לפני אירועי 7 באוקטובר החברה בישראל הייתה מכבר בטראומה, מפולגת ומעורערת מההתקפה של ההנהגה הנבחרת על אזרחי מדינת ישראל. באמצעות הטכנולוגיה המשומנת היטב של "הפרד ומשול" וההסתה וההתקפות על מוקדי כוח בחברה שקיומם מאפשר חיים בדמוקרטיה, פלגו אותנו ופגעו אנושות בלכידות ובסולידריות החברתית שלנו שלפי כל המומחים לנפש הם היסוד לחוסן אישי וחברתי. כלומר, אנו מגיעים לאירועי אוקטובר מותשים ומדממים.
כדי להחלים מהטראומה אנחנו צריכים לדעת את האמת, את המציאות, ולא תמליל שיוצא מפיהם של חסרי אחריות; כלומר מישהו צריך לתת דין וחשבון (accountability) למה שקרה, ואיך קרה משהו שנוגד כל מה שהמדינה התכוננה אליו בכל שנות קיומה. אם ימשיכו לשקר ולפזר עשן וקלישאות ואנו נתפתה להאמין, הפצעים ידממו ונתחיל להתבצר ולחיות בפוסט-טראומה, נאשים את עצמנו, נשחזר בנפשנו מה שקרה לנו לפי גרסתם של המנהיגים בשלטון ונתקשה להתאושש ולבנות מחדש את חיינו כאן. כשאין קבלת אחריות מצד ההנהגה שהובילה אותנו לאסון, אנו חשים מופקרים, היינו מופקרים, ומבינים שכנראה נהיה מופקרים בהמשך. רגשות אלה מתבטאים בחרדה מתמדת או ניתוק, הרגשה והבנה שאנו לא בטוחים, שאין אחראי, שאין מי שמגן עלינו. במצב זה אנו לוקחים על עצמנו אחריות ואשמה, גם באופן לא מודע, במקום המנהיגים, המשולים גם להורים נוטשים ומתעללים.
כשהאמת תראה ותשמע, נבין שאנו הופקרנו – אנו נבכה, נתאבל ונחוש כאב וזעם על כל מה שאבד לנו – אנשים, בטחון, בית, יציבות, עתיד וערך עצמי. נתגייס אז, כפי שכל האזרחים עושים היום, לסייע ולהילחם. נתגונן כשנופלים טילים. אבל נדע מהו הסיפור האמיתי. נדע גם שממשלת ישראל הנוכחית עשתה ואפשרה את החורבן הזה. עכשיו כולנו מגויסים למלחמה, אבל מי שעוקב מבין שאותה ממשלה ממשיכה כל הזמן להוביל את מדינת ישראל לתהום ולפורר אותה, גם תוך כדי המלחמה בחמאס, גם לאחר שקמה ממשלת החירום.
ברור שיש לנו הזדהות עם הטראומה של כל אלה שאיבדו את עולמם. הזדהות נותנת כוח, אבל היא לעתים חרב פיפיות; הזדהות יתרה עם הנפגעים והאובדנים, לא עוזרת להחלים ומערערת את הנפש מבפנים. זה הופך לטראומה הידועה כ"טראומה משנית", בהשפעת החשיפה המתמשכת לאירועים קשים לעיכול. ידיעת האמת יכולה לעזור לנו להתאפס, להחזיר את האימון בעצמנו ואולי בהנהגה שתוכל לקחת אחריות. האמת היא הבסיס לבוחן המציאות שלנו, היא כמו הקרקע מתחת לרגלינו. לא נקנה את הסיפור שמספרים לנו וסיפורים נוספים שהם פולטים מרגע לרגע. הסיפורים השקריים הם הטעיה, gaslighting , מערערים את תפיסת המציאות והשיפוט שלנו לגבי טוב ורע, נכון או לא נכון, מנתקים אותנו מקרקע המציאות והופכים אותנו לפגיעים להונאות נוספות של אותה מנהיגות לא מתפקדת. אם נאמין לסיפורים שקריים אנו נהפוך למשתפי פעולה עם מחוללי הטראומה.
דובר באחרונה רבות על הורות רעילה והורים מרעילים. אלו מערערים את תפיסת המציאות של הילד שהופך להיות מוחלש וחרד וקורבן. אנחנו פה נמצאים במצב דומה מול מנהיגות מרעילה, מפרקת, מעבירה מסרים סותרים, דבר והיפוכו מרגע לרגע. זהו מצב טראומטי שקשה להשתחרר ממנו. כשהתוקפן מנער את חוצנו ממעשיו הפוגעים, הקורבן לרוב מאשים את עצמו, כמו שרבים מאתנו חשים עכשיו. למרות הכאב והצער הנפגעים מתחילים להחלים כשהם מזהים את השקר ואת ההתעללות שעברו, משתחררים מעול האשמה, ולעתים אף מצליחים להקיא מתוכם את הרעל ואת המתעלל. בהמשך הם לומדים לקחת אחריות על עצמם וחייהם, משתחררים מתפקיד הקורבן, מתעמתים עם האמת והמציאות הכואבת ומפסיקים להתרשם מרטוריקה של נרקיסיסטים ופסיכופטים.
מדובר כאן בטראומה פסיכו-סוציאלית וחברתית הנוגעת לחברה כולה. אין כאן רק פוסט-טראומה אלא תהליך טראומטי חברתי-פוליטי, אשר תלוי רבות בהתפתחויות נוספות בתוך החברה. העדר ענישה impunity)) של מחוללי אסונות ועוולות פוגע בסיכויי ההחלמה מהטראומה ומהשלכותיה החברתיות והתרבותיות על הנפגעים ועל סביבתם החברתית. העדר-הענישה הופך להיות גורם מרכזי המתדלק את הסבל של הקורבנות. "הצדק מרפא", אומרים חוקרי הטראומה (דברי David Becker אצל Rauchfuss & (Schmolze ,2008ומנסחים כמה היבטים למצב של. impunity ראשית, העדר צדק לגלי, דהיינו חסינותם של מבצעי העוולות, שלרוב מוגנים ע"י חקיקה מתאימה או מנגנונים אחרים שמגינים עליהם מפני רדיפה או הוקעה. אנו עדים עכשיו להתקפה לריסוק מערכת המשפט בישראל והמטרה הברורה היא להחליש את מערכת המשפט ולמנוע הוקעה וחובה לתת דין וחשבון (accountability) לציבור. שנית, העדר ענישה מותיר אווירה של הדחקה בכל החברה ע"י הכחשת ומניעת הגישה של הנפגעים לאמת, ובכך מנציח את מצב ההכחשה ולא מאפשר את ההכרה והתיקון ההכרחיים לקורבנות ולחברה כולה. המאבק נגד ההכחשה נועד לחשוף את האמת לגבי העבר ולשקם את הזיכרון הקולקטיבי ע"י הבאת הנושא לערכאות.
Figley, עורך של עבודה רחבת ההיקף שנעשתה בעקבות מלחמת וייטנאם ("Trauma And Its Wake"), מתאר את תגובת הדחק הפוסט-טראומטית בעזרת מטפורה של חלוק אבן הנזרק למים, בה – ההתעוררות (wake) ההתחלתית מכה גלים ההולכים ומתפשטים לכל עבר זמן רב לאחר שחלוק האבן שקע ונעלם מן העין ,1985) עמ'( xix . במילים אחרות, השפעותיה של הפגיעה ברמת הפרט, הקבוצה, המשפחה החברה יכולות להיות מרחיקות לכת, או במילים של אלן ובלום: "טראומה משפיעה על קבוצות של אנשים, לא רק על פרטים, מערכות משפחה, תושבים בשכונה, ואולי כל הדור או הדורות עשויים להרגיש את התוצאות של טראומה פסיכולוגית" ( 1994 ,Allen & Bloom, בתקציר).
האמת הכואבת היא שהמנהיגות הקיימת משחקת בתודעה שלנו כשהיא מייצרת נרטיביים שקריים ומגמתיים, משיחיים ואוטופיים, באופן גלוי וסמוי, מנותקים מהבנה אחראית של חיים במדינה אזרחית פלורליסטית, אולי המשך של האג'נדה של כור ההיתוך של האבות המייסדים. הם תוקפים את האזרחים בכל מיני חוקים ותקנות מנהליות ולא מקיימים דו-שיח עם הציבור, לא מקשיבים לאזהרות, וגוררים אותנו לשאול תחתיות. אנו נוהרים אחריהם כמו אחרי החלילן מהמלין, עד שנתעורר, כפי שקורה עכשיו אצל רבים במדינה, בתקווה שנקום ונתחדש כעוף החול.
מקורות
Allen, S. N., and Bloom S.l. [1994]. Group and family treatment of post-traumatic stress disorder. Psychiatric clin. North Am.,994, Jan 17[2], 425-37.
Bowlby, J. [1969]. Attachment and loss [vol.1: Attachment]. London: Hogarth.
Figley, C. R. [1985]. Introduction. In C. R. Figley [Ed.], Trauma and its wake. Vol 1. Brunner/Mazel, New York.
Janoff – Bulman Ronnie [1985]. The aftermath of victimization: rebuilding shattered assumptions. In C. R. Figley [Ed.], Trauma and its wake. Vol 1Brunnerg/Mazel, New York, 1985.
Janoff – Bulman Ronnie [1992]. shattered assumptions: Towards a new psychology of trauma. New York: Free Press.
Lifton, R. J. [1967]. The life of the self. New York: Simon and Schuster.
Rauchfuss, K., Schmolze, B. [2008]. Torture. Journal on rehabilitation of torture victims and prevention of torture.Vol.18, No.1.
