רגעים של אמת

מאת כרונוס

זהו סיפור על יחסים ועל מה שביניהם.

הזמן עובר יקירתי. הוא עובר. הכל עובר. השנים. הנופים מתחלפים. אנחנו מתחלפים. מה את מזמינה היום? אין זמן. אין זמן. קדימה. אנחנו ממהרים. אנחנו נאחר. את יודעת? מה קורה לך? כמה זמן את צריכה לעמוד מול המראה? מה את רואה שם? מה יש לראות שם? לא מבין אותך. לא מבין. לא. זהו. אנחנו מאחרים. עצבים. לכעוס או לשתוק. בכל מקרה הזמן עובר, כנראה. נו כבר. מה קורה לך. את שוב מחליפה חולצה? מה היה רע בחולצה הצמודה שלבשת? את יודעת שהזמן עובר. אנחנו מאחרים, והיא עסוקה בעניין אחר לגמרי. להיות יפה. מושכת. למצוא חן. לסדר את הריסים. יש לה את כל הזמן שבעולם. איך אפשר להבין את זה. מה עם הזמן? הוא עובר. הוא עובר. הנה: השעה כבר 09.26  טוב. אני מחכה בסלון. מסתכל בחלון. מסדר הכל לפי הזמנים. עכשיו נלך לאחותה, לארוחת חג בקר- צהרים. branch. אחר-כך, בין שתיים לשתיים וחצי נריב, תוך כדי נסיעה, על מה שאמרתי, ועל מה שלא אמרתי. וגם: למה היא לא יכולה קצת לשתוק. צריכה כל הזמן להתבלט. להבליט. אין לה תחושת זמן בכלל. בסביבות שלוש נכנס לנוח. גב אל גב. אולי לא. אולי יחסר לה לפתע קצת תשומת לב. הרי אין קהל אחר. נראה לעין. חוץ ממני. בארבע וחצי באים אלינו לקפה. צריך לקום להכין. נו. אנחנו מאחרים. היא מדברת  ע כ ש י ו  בטלפון. אין לנו זמן. אלוהים. אני מסתכל עוד בחלון. זה לא עוזר לי. הזמן לא נעצר. רק אצלה. יגיע איכשהו הלילה. נהיה עייפים. נלך לישון. מה קורה? אנחנו מאחרים. מה יהיה? לידה הזמן נעצר. פתאום יש משהו חשוב ממנו. מהזמן. במיוחד אם היא נראית יפה ומושכת. היא יכולה שעות להסתכל במראה. היא כנראה מגלה תגליות. אם אין מראה בסביבה אז שיסתכלו עליה. אני נהייתי אחראי על הזמן. יש לנו בסך הכל שבעים-שמונים שנה לחיות. במקרה הטוב. המלאכה מרובה. רוצים להספיק, לראות, ללמוד, לאכול, להצליח, להתאכזב, להתאהב, להבין. לקרוא את כל הספרים בדיונון. לראות כמעט את כל ההצגות בתל אביב ובירושלים. לעשות תואר ראשון. שני. שלישי. רביעי. אח"כ פוסט משהו. לטייל מסביב לעולם. הזמן קצר. התאבון גדול. אולי אפשר להיות פיטר פן? צריך להספיק, יקירתי. אנחנו מאחרים לאחותך. היא תחמיץ פנים. אמך תסתכל הצידה, נעלבת. בעלה יהיה נחמד בצורה מוגזמת. את מבינה? אי אפשר להתייחס לזמן כמו שאת מתייחסת אלי. א נ י – לא בורח. ואל תשלי את עצמך: הוא גם לא לטובתך. אני רואה אצלך קמט חדש, צעיר, מעל הגבה הימנית. למרות הUP -MAKE . רק השונאים מאמינים שהזמן פועל לטובתם. כלומר, שיהיה רע. שבסוף יהיה רע. כבר חמישה לעשר. אני כועס כבר. ממש. מפגרת אחת. בעצם, הזמן עובר ממילא. אז מה אם אחותה תחמיץ פנים. גם ככה היא לא משהו. אני באמת כועס עכשיו. עליך. עלי. על אחותך. על אימא שלך. על השעון. הזמן לא עומד בצפיות שלי. גם את לא, הרבה פעמים. גם אני לא. אני ממש כועס עכשיו. מה יהיה עם הזמן הזה. אולי היא צודקת בסך הכל. היא "שמה פס" וזהו. אני זה שסופר את השנים. החודשים. הימים. השעות. כאילו בודק את מצב המזומנים שלי בבנק הזמן. רואה את הזריחה ויודע שיש גם שקיעה. לא משלים עם זה. כלומר, לא חי בשלום אתו. לעתים הוא ידיד. לרוב הוא רודן. תובעני. אדיש. את מוכנה? באמת? תודה לאל. תנהגי את. אני כבר לא ממהר כל כך. השתכנעתי שאין באמת מה למהר. נגיע  וזהו. מגיעים בסוף. בסוף מגיעים. ממילא כולם כועסים בסופו של דבר. כלומר לא מסכימים שהדברים לא מסתדרים כרצונם. בדיוק. אני רואה שאת משתהה. מה שכחת? בחייך. אי אפשר שהכל יהיה מושלם כל-כך. בסך הכל הולכים לאחותך. מה כבר יחסר לך. היא חושבת כנראה כמו לואי ה- 14: המציאות – זה אני. אולי היא באמת יודעת להסתדר אתו. היא נמצאת בתוכו. שטה עמו. יש לה פנאי, "אוצר סמוי של פנאי", כפסוק בשיר של זלדה. כבר עשר ועשרה. מה יהיה? היינו פעם ילדים. לא ידענו שיש כזה דבר. לא ידענו הרבה. אבל היינו "עשר". ידענו שהגדולים באו לכאן לפנינו. הכל היה להם יותר מאתנו, חוץ מזמן. קודם ראינו ציפור אחת מתה. היינו מופתעים ועצובים. אחר-כך ראינו עוד ציפורים מתות. ראינו שאנשים מתים בקלות כזו בטלוויזיה. אחר כך הלך סבא. בעקבותיו סבתא. אחר כך דוד משה. התחלנו להבין שהזמן לא פועל לטובת אף אחד. אז למה מסתירים זאת? למה אמרו לנו שצריך להתאמץ עכשיו בשביל העתיד? לא הסבירו מתי בדיוק מתחיל העתיד. אני כבר לא כועס, יקירתי. אני מבין שנגיע. בזמן שלך. הסתגלתי אליך. שקעתי בהרהורים. אני מאזין ל"העלמה והמוות" של שוברט. אני מוצא לפתע הרבה טעם בהמתנה הזאת. הרגע מתרחב והולך, ככל שאני יושב, מתון, צופה בדברים, בך, בי, בנו. כשאת מחייכת נסוג הזמן ומתרחק ממני. אל הפיסיקה. אל הבנקים וחברות הבטוח. אל הביולוגיה והכימיה. כל מה שפועל בו חוק ההכרח. ההמתנה והחיוך הם אפשרות. כמו כל השראה אלכימית. זהו מדע אישי מאד. יכול להיות באמת שאת מצאת מראה מוצלחת במיוחד, שמחזירה חיוך וחיבה. תני לי להסתכל בה מידי פעם. תסתכלי אלי לפעמים. אולי נגלה כך חוק חדש שיקרא אנטי-זמן. את מוכנה? אני מזומן. יש לך אשראי גדול אצלי. את נוסעת בזמן יחד אתי. טוב. בואי כבר נסע לאחותך, לארוחת בקר-צהרים. עכשיו כבר ממש מאוחר. השעה 10.37 ועשרים ואחת שניות בדיוק.