שְׁעַת חֶבְרָה

על הצורך האנושי בקשר

דוקטור. אני מודה לך. באמת. שמצאת זמן בשבילי. איך אני אסביר לך את הבעיה. אני לא בטוח בכלל שזו בעיה. שאפשר לקרוא לה בעיה. זה לא מחלת לב, או סרטן, או שחס וחלילה לא יכול ללכת על הרגליים. זה משהו אני חושב, די סובייקטיבי. אני באמת מופתע שמצאת ככה זמן בשבילי, כמעט מהיום להיום . אולי זו בכלל לא בעיה ואני סתם מטריח אותך. אתה יודע כמה זמן אני חושב על שיחת הטלפון הזאת? אתה יודע כמה תסריטים עברו לי בראש של שיחה כזו. אני רואה שאתה מקשיב לי. שאתה פשוט מקשיב. אז כמו שאמרתי, זה עניין סובייקטיבי,ואני לא יודע מה זה ייתן שאני אספר לך. אבל באמת, אני מודה לך. פשוט לפעמים בן אדם לא יכול יותר והוא צריך בלית ברירה לפנות למישהו. רצוי מישהו מקצועי. מישהו שאפשר לסמוך עליו. אתה יודע איך זה היום. כל אחד אינטרסנט. אתה מבין ,כן? אז ככה חשבתי והחלטתי לצלצל. אני אגיע לעניין תכף. תהיה סבלני. אני קצת אסביר לך את הרקע שיהיה לך יותר ברור, שלא תסיק כל מיני מסקנות. אני חושב שאתה מבין למה אני מתכוון. לפעמים תופסים אותך במילה וכבר קובעים דעה עליך. זה בעייתי המצב  הזה ,שאתה אומר אפילו שלום לשכנה וכבר יכולים לחשוב  כל מיני דברים. אני מקווה שאני לא נשמע לך שאני מגזים או משהו. אם אני סוטה יותר מדי מהנושא אז אולי תכוון אותי.  בדרך כלל אני מאד ענייני, אם אתה מבין למה אני מתכוון. זאת אומרת אני משתדל להיות הגיוני ולהתרכז בעניין,ולא לדבר או לאמר דברים מיותרים. זה  בסדר ? אפשר להמשיך? טוב אז כמו שאמרתי… איפה הייתי ..? אבדתי את המחשבה..את חוט המחשבה.. לא חשוב בעצם. באתי לדבר אתך על עניין סובייקטיבי לגמרי. לא הייתי אומר אפילו  שזו בעיה. אני מסתדר די טוב אפילו. אני פוגש הרבה אנשים ביומיום ואם תשאל עלי אתה תשמע הרבה שבחים וסופרלטיבים. אני לא רוצה שאתה תחשוב שאני יהיר או משהו. אז הבעיה, זאת אומרת הסיבה שאני באתי, זה לשמוע את דעתך. העניין הוא כזה: לפעמים הייתי רוצה חברה, חברה קטנה של אנשים שיהיו חברים, אולי אפילו אחד, שאפשר, אתה יודע, ככה לשתות קפה ולדבר. לא. זה לא מדויק. אני דווקא נפגש עם אנשים ואני שותה קפה איתם, אבל העניין הוא שאחרי זה כל אחד הולך לדרכו, וזהו. לא הצלחתי אולי להבהיר לך בדיוק את הקושי. אולי אני אגיד לך את זה בצורה פשוטה: אני מרגיש הרבה פעמים בודד. אז בטח תשאל מה הבעיה? אז בוא נאמר ככה: לא הצלחתי להבין איך אנשים מוכנים ויכולים לחיות ביחד. הלכתי מידי פעם לפסיכולוג ולא היה לזה בכלל טעם. הוא ניסה להבין את הסיבה שאני בודד, לא בדיוק בודד אלא הסיבה שאני מרגיש בודד, ויש הבדל, כן? ושאל אותי על הילדות, ואני ספרתי לו. אין לי בעצם בעיה לספר, אבל לא יצא מזה שום דבר, כי מה הוא יכול לעשות בעצם? זה לא שיש לי משהו נגד פסיכולוגים או כאלה, אלא פשוט לא הבנתי מה זה יעזור בעצם. לא הבנתי איך העניין שלי נפתר אם אני מספר לו, במיוחד שהוא בן-אדם זר, שלא מכיר אותי. הוא יכול לשנות את העבר שלי? להחליף לי את ההורים של ואת האחים שלי?  כשהייתי חושב על זה בהגיון אחרי הפגישות הייתי מבין בעצמי שזה בעצם אבסורד. אם יש לי בעיה ואני לא יכול לפתור אותה, אז איך מישהו אחר יכול לעשות משהו בעניין. אז הפסקתי את הדבר הזה. זה אפילו עשה לי יותר גרוע. הרגשתי שם עוד יותר בודד, נגיד. אז יש עוד בן אדם אחד שיודע את מה שאני יודע. איך זה צריך לעזור? אתה יכול להסביר לי את זה? אז נהיה עוד בן אדם אחד שקשה לי איתו, ואני  רק מחכה שהפגישה תיגמר ואני אוכל לצאת לאוויר הפתוח ולשמוע איזה מוסיקה של בך במכונית בדרך הביתה, ולהגיע הביתה ולקחת את בוני לסיבוב בפארק. אם אתה חושב שגלשתי יותר מדי אז תגיד לי.  אולי זה לא כל כך מעניין הצרות הקטנות שלי. אין לי מושג בעצם מה אתה חושב. למען האמת, אם להיות גלוי לב, אני לא חש בנוח עכשיו, שאתה ככה יודע עלי. אין לי מושג מה תחשוב, ואולי גם תדבר על זה עם אנשים. אני בעצם הסתכנתי קצת, אם לומר את האמת. עכשיו כבר לא חשוב. מה כבר יכול להיות? אתה נראה לי מהימן. יש לי טביעת עין טובה על אנשים. אני מבחין די מהר עם יש לי עסק. עכשיו אולי אתה אולי קצת יותר מבין את הבעיה, זאת אומרת העניין שלי. אני מתאכזב מהר מאד. אין לי סבלנות לשטויות של אנשים וגם לאינטרסנטיות שלהם. אתה נותן להם אצבע והם לא עוזבים אותך. באים למשל לביקור קצר, נגיד לכוס קפה בשבת לפני הצהרים ולא מספיק להם ויושבים ויושבים, ומתחילים עם כל מיני דבורים שאני בעצם די סולד מהם, אבל אני מוכרח לשבת איתם ולהיות נחמד אליהם ולחייך, ואין לזה סוף כי זה רוצה איזה ספר ממני וזה מזמין אותי כבר לבר-מצווה של הבן שלו, ואני לא ממש אוהב אותו, למשל, אם לדבר בגלוי. אז ככה מפגשים כאלה אני כבר לא שש לעשות. פעם היו מזמינים אותי. עכשיו כבר כמעט ולא מתקשרים. אם הייתי בטוח שאלו שאני חושב שהם קצת חברים שלי גם הם חושבים ככה, אז היה לי יותר קל. פה ושם אני מרים טלפון ואני רואה שצדקתי. היום כל אחד עסוק בענייניו. אני לא שומע התלהבות גדולה בטלפון אז אני אומר לעצמי : בן-אדם מתי תבין סוף סוף שזהו המצב  וזהו. אין לו מה לעשות אלא רק להתקשקש אתך בטלפון? זהו עולם של ניכור, ניכור ההולך וגדל, ויש על זה הרבה ספרות בסוציולוגיה, אם אתה יורד לסוף דעתי. בסופו של דבר הבן אדם בודד. אין מה לעשות בעניין. אני לא יודע מה אתה תחשוב. אולי תחשוב שאני רומז לך באופן אישי משהו. אני יודע שאתה לא לוקח את הדברים שלי באופן אישי. הבנתי את זה במפגשים הקודמים שלי עם פסיכולוגים, שהם לא לוקחים דברים אישית. אני לא יודע מה בדיוק השיטה שלך.  אם יורשה לי סטייה קלה מהנושא, ואני מקווה שאתה לא תפגע, היום אף אחד לא לוקח את הדברים יותר מדי אישי, כך שזה בסדר. רק שלא תפגע ממני, כן? איפה הייתי..? כן, בעניין הניכור של התקופה המודרנית שבה 'אדם לאדם- פקיד', ביטוי שלפי דעתי משעשע..אני המצאתי אותו.  יותר קל להלחם עם זאבים .. מותר לי, או שצריך להתמקד בעניין. שמתי לב שאתה יש לך איכשהו אורך רוח. יש לי אפילו הרגשה שהסיפור שלי אפילו קצת מעניין, אולי משעשע. אני… חוזר כבר לעניין שלי. בקיצור, אני שמח שלא התחלת שוב לגלות עניין בילדות שלי, במקום להקשיב. היום אין לאנשים סבלנות להקשיב לזולת. כולם ממהרים תמיד. הכל קצר ותכליתי, כמו שאמרתי, אינטרסנטי. הגיל שלי לא חשוב. עזוב את זה. לידיעתך דוקטור: הרגשת הבדידות זה לא משהו ש"קרה" לי. כמו טראומה או משהו כזה. זה היה תמיד שם. אמרתי לך אין לי בעיה לדבר ולספר. ככה היו גם ההורים שלי והדודים והדודות שהיו נפגשים שותים קפה ואוכלים עוגות בשבת לפני הצהרים-ואני מכיר את הטקס הזה כל כך טוב שאני יכול לעשות על זה סרט נוסח ברגמן, אילו היה לי הכשרון. מה שאני לא מצליח להבין, ובשביל זה באתי אליך במיוחד, זה שתסביר לי  איך זה, למשל, שאנחנו מדברים, יכול להוציא את הבדידות. הרי אתה לא תהיה חבר שלי. אני גם לא יודע אם אני הסגנון שלך, אז איך שני אנשים יכולים להיות חברים באמת. אם צריך עיצה הולכים ליועץ. אם צריך קצת חום של אישה, אתה יודע למה אני מתכוון, אז גם לזה היום יש פתרונות. אני הולך קצת לטיולים של החברה להגנת הטבע. נחמד, אבל לא יותר מזה. למרבית הפלא אני מרגיש את הבדידות הכי גדולה דווקא בחברת אנשים. אתה רואה את הפרובלמה שלי? ההגיון שלי לא תופס  בכלל את זה. אני יודע שאחד ועוד אחד זה שניים, אבל אני שואל את עצמי אם זהו כל הסיפור. אם להיות ביחד אומר שיהיה לך יותר צרות  מאשר קודם, אז בשביל מה? תגיד לי אתה. אני יכול קצת להתבדח אתך? אתה לא תיעלב, אני מקווה, ולא תחשוב שאני עושה צחוק ממך או מהעבודה שלך..משהו מהדברים האלה שאומרים על הנישואים : " נישואים היא דרך טובה לפתור בעיות ביחד, בעיות שלא היו נוצרות כלל אילולא …". למרות שזו רק בדיחה, בשבילי זה מבטא בדיוק את העניין  שמטריד אותי: האם יחד יכול גם להוסיף משהו. הניסיונות שלי, אני אישית, לא כל-כך הצליחו עד עכשיו. כשהיה לי קשר לזמן מה עם אישה בד"כ זה הסתבך מיום ליום, מהיום השישי או השביעי ואילך כשהתחלנו לדבר על היחד שלנו על הזוגיות, ואני לא הייתי יכול להגיד עוד מילה אחת בתוך היחד הזה. אתה חושב שיש לי בעיה קשה? אתה חושב שאני מגזים ומנפח דברים? אתה בכל זאת חושב שהשורשים של הבעיה היא בבית ההורים. אבל גם הם –  היו להם הורים. אז עד לאיפה אפשר לחזור? האם יש לזה סוף בכלל, לכל הברור הזה? והאם יש בו טעם?  יכול להיות שגם אבא שלי הרגיש בדידות, אם כי השתדל לדעתי לא להראות את זה, ותמיד נראה זחוח, כמו שאומרים היום. מה יצא מזה שאני אאשים אותם? מה יעזור שאני אתלונן עכשיו על דברים שאולי היו ואולי לא היו  לפני שנים? זה יעשה אותי פחות בודד? זו הרי השאלה שבגללה באתי אליך. מהניסיון שלי זה רק עושה את הדברים יותר גרועים. אספר לך משהו: לאחר הטפול הראשון התנתק לי הקשר עם אבא שלי לגמרי. מקודם זה לא היה משהו, אבל היינו נפגשים, מדברים פוליטיקה, אוכלים יחד במשפחה ובימי הולדת נותנים ומקבלים מתנות וקצת תשומת לב. לאחר השיחות עם הפסיכולוג  השתכנעתי שמה שהרגשתי מקודם הוא נכון, והתחלתי להתרחק ממנו, ועכשיו אנחנו ממש לא מדברים. אז תגיד לי אתה מה אני צריך את זה. עכשיו אני גם אתנתק לגמרי גם מאימי ומשאר בני המשפחה. הם הרי לא ישתנו. העבר לא ישתנה. אז אולי גם חשוב לשמור על הקיים? הוא ככה. היא ככה. אני ככה. אז מה הטעם לבחוש שוב ושוב בקדירה. תראה אני כימאי, דוקטור לכימיה. לא אני לא מקיש אחד לאחד מיחסים בין יסודות ליחסים בין אנשים. אני לא מאמין בחשיבה כזאת, חשיבה אנלוגית. כל תחום קיים בפני עצמו. וכל אדם גם הוא, רק כמטפורה לרגע, הוא פרודה אחת שלא יכולה להתערבב מבלי שיגרם לה נזק, או שתאבד את צורתה המקורית. אני לא אוהב דיבורים כאלה, בעצם. לא יודע איך הגעתי לזה עכשיו. לא תכננתי ללכת כל כך רחוק בעניין. אני גם לא יודע אם זה קשור ואיך זה קשור. אתה חושב שיש משהו שאני לא רואה? שאני לא רואה נכון? אתה יכול להגיד לי אם אני צריך עוד מפגשים כאלה? מה המטרה, לפי דעתך? אני מקווה לשמוע דבר חדש, משהו שלא חשבתי עליו. אתה חושב שיש איזושהי תרופה או חומרים שיכולים לעזור להפיג את הבדידות. איזה אבסורד יש כאן באמת. אני לא סובל בעצם יותר מדי את חברתם של בני אדם, אם לדבר גלויות, ובכל זאת הנה אני בא ומתלונן לפניך, כמו ילד קטן שרוצה משהו שלא יודע להגדיר. במחשבה שניה אני לא מבין ממש אותך, ואני מקווה שלא תפגע שאני פונה אליך אישית, מה האינטרס שלך באופן אישי, לשבת ככה כבר הרבה שעות ולשמוע אותי. זה באמת נראה לי דבר מוזר ביותר. ואתה עצמך לא בודד? מדבר עם אנשים רבים שאתה לא מתייחס אליהם באופן אישי, יום אחר יום במשך שנים. זה באמת נראה לי תמוה. אין לי מושג מה אתה חושב עלי ומה אתה מרגיש כלפי ואם אני מעניין אותך. אז כל העסק הזה בכלל לא הגיוני. אני לא מאמין בשיטה כזו שבן אדם מתעניין במישהו אחר מתוך אולי שאין לו ברירה אלא לשמוע, כי זה התפקיד שלו. אני לא קולט את העניין הזה.  רוב הזמן אני מדבר. אז איך אפשר לקרוא לזה שיחה? שמעתי שלמקצוע הזה הולכים אנשים שמן הסתם אוהבים לעזור. זוהי חידה בעיני. למה הם צריכים כל הזמן לעזור? ומה אני ? נכה? מפגר? חולה סרטן?  בקיצור, לא החכמתי הרבה מהמפגשים האלה למרות, אני מוכרח להגיד, שאני מתפעל מזה שאתה יכול ככה להקשיב לי שעות ארוכות. אני מקווה שאתה לא נפגע. תראה, בסך הכל אני מרגיש טוב כשאני מדבר אתך, אבל אני לא יודע איך זה אמור לשנות את הבדידות שלי. כן. אני מוכרח להודות שבזמן האחרון אני פחות, איך נקרא לזה? מלנכולי, אבל אני לא יודע אם זה קשור. אני תמיד מרגיש קצת יותר טוב עם בוא החורף והגשמים וכשנהיה קצת יותר קריר. אז אני לא יודע אם זה קשור. אני נוסע לחו"ל לשבועיים שלושה, לכריסמס בפריז, לבן דוד שלי. אני אהיה אתך בקשר. תודה על הזמן שהקדשת לי. באמת. זה כנראה המקסימום שאפשר לעשות במצב שלי. שוב, באמת תודה, דוקטור!