כל המאמרים

בשנים האחרונות, ישנה חשיפה רבה יותר למושג טראומה ופוסט-טראומה, על רקע פיגועים, תגובת קרב, מקרים של תקיפה פיזית ומינית, או התעללות בילדים, וגם טראומה על רקע של פגעי טבע. האם יש יותר פגיעות ונפגעים, או שרק החשיפה התקשורתית גדלה? כנראה גם וגם. מקרבים ומרחיקים. על פי המחקרים עצם החשיפה המתמשכת והתדירה, למשל לאירועים כמו
אני רוצה לענות על השאלות שלך, אבל זה לא פשוט, אפילו שכבר הבראתי יחסית. אני חושב שזה אולי לא נורמלי, מופרע או מפורק בפנים,  כאילו איזה "מנגנון פנימי" שעבד בשבילי התמוטט, למשל לדבר עם אדם אחר יותר משתי מילים. המנגנון הזה אבד, נעלם לי, אני צריך לחשוב אלף פעם על דברים פשוטים לפני שאני
המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא סיפור על נישואים עם הרבה ציפיות, הכוללות גם צורך בדיאלוג קרוב ואינטימי שאינו מתממש, הוא סיפור על זוגיות עם יחסים מקבילים, אך בעיקר הוא סיפור על
סרמאגו: "לאהוב משהו זו הצורה הכי טובה של בעלות, ובעלות זאת כנראה הצורה הכי גרועה של אהבה" (מתוך 'הסיפור על האי הנעלם ', 2002, עמ' 28).                                                  תקציר. המאמר מתבונן ביחסי  קורבן-תוקפן  בין הנרקיסיסט ושותפו-לקשר כריקוד סדו-מזוכיסטי של משיכה-דחיה, אותו מתקשה הקורבן להפסיק על רקע דיסוננס קוגניטיבי שהוא חווה בין הקוגניציות "הורה תוקף" ו"הורה אוהב",
המונולוג נכתב בהשראת הספרים של סמדר גונן – "חרדת האינטימיות" (2019) ו"שיחזור אינטימי" (2009) ו"פתאום אביב בסתיו" (2015) שכתבנו ביחד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני לא יכולה להשלים עם זה שמוותרים עלי כה בקלות. קודם הורי שהיו עסוקים בענייניהם שתמיד היו חשובים ממני. הלכו ובאו. נסעו לחו"ל בשליחות. או נסעו לפגישה בירושלים. ברקע