המאמר פורסם בכתב עת ספרותי "נתיבים" גיליון 15 (יולי- אוגוסט, 2017). פתיחה. ארבע הקוורטטים של ת.ס. אליוט היא מסה פואטית, מוסיקלית, על הזמן ועל מעגל החיים, על תעתועי המחשבה של האדם ושיגיונו של המין האנושי אשר זז בתוך הזמן ומזיז את התודעה מהעבר לעתיד ולהפך ונמצא תוך כדי כך מידי פעם בזמן הווה, עם משאלה

בפרק הראשון בספר "מי רוקד עם הנרקיסיסט?" ( צריך שניים לטנגו – מבט על יחסי תוקפן-קורבן), תיארתי דפוסי תגובה שונים של נפגעים משליטה של הורה או בן זוג נרקיסיסט. מסתבר, שבכל דרך בה הם מתגוננים ומתמודדים, הם נותרים חצויים בנפשם באופן כרוני כמעט, הרגשה של "לא להקיא ולא לבלוע" ביחסים עם המתעלל, כפי שתיארתי

אחד המאפיינים של אישיות נרקיסיסטית הוא לתת תפקידים לאחרים: זה "מוצלח", זה עם "ידיים שמאליות", וזה "טוב" וזה "רע" וכך הלאה. תפקידים מוכרים במיוחד הם "הכבשה השחורה", הילד הדחוי שמאשימים אותו בכל, ו"הילד המוזהב", הילד המושלם, נקי כפיים ובר-לבב. תפקידים אלה מתויגים ומשמשים כסימן היכר לילד או לילדה וגם "משווקים" לסביבה בקלות רבה כאמת

המאמר אינו בא להמציא פסיכולוגיה אחרת אלא להציע הבנה ושיטה חדשה, עדכנית, לטיפול במצוקות הנפשיות של בני אדם בתקופתנו. התורות הבסיסיות על התפתחות הילד והאישיות ממשיכות להיות בסיס להבנה של תהליכים נפשיים של בריאות ומחלה, אך דרכי הטיפול הנפשי משתנות ומתחדשות כדי למצוא מענים לאנשים החיים ומתפקדים בסטרס בעולם של היום. עד תחילת המאה

לאט נודע לילד על ילדותו,הוא כבר לא היה שם.(ישראל אלירז, 2006, עמ' 12) תקציר. המאמר דן בחלומות של גברים  בהם החולם  נרדף כשהוא מנסה לברוח או לשלוט במצב. פירוש החלום כפשוטו אומר שהחולם מנסה להימנע ממצב שהוא חש שאינו יכול לשלוט בו, ומשקף בריחה מעימות כלשהו  עם הסביבה או עם חלק מסוים בעצמו. מטרת

גבר בשנות הארבעים פנה לטיפול פסיכולוגי בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב, מאחר שהוא סובל ומוטרד מהפגיעה באדם אחר ומפלשבק של רגעים מאירוע התאונה ומצעקותיה של הנפגעת. כשנסע בכביש הופיע רכב שיצא מהצומת. נלחץ. הצליח לברוח ממנו. לא שם לב שיש רכב בצד. לחץ על הברקס. הרכב שהיה קדימה עף קדימה. שמע צעקות/צרחות, "אימא..אימא..אני

בשנים האחרונות, ישנה חשיפה רבה יותר למושג טראומה ופוסט-טראומה, על רקע פיגועים, תגובת קרב, מקרים של תקיפה פיזית ומינית, או התעללות בילדים, וגם טראומה על רקע של פגעי טבע. האם יש יותר פגיעות ונפגעים, או שרק החשיפה התקשורתית גדלה? כנראה גם וגם. מקרבים ומרחיקים. על פי המחקרים עצם החשיפה המתמשכת והתדירה, למשל לאירועים כמו

אני רוצה לענות על השאלות שלך, אבל זה לא פשוט, אפילו שכבר הבראתי יחסית. אני חושב שזה אולי לא נורמלי, מופרע או מפורק בפנים,  כאילו איזה "מנגנון פנימי" שעבד בשבילי התמוטט, למשל לדבר עם אדם אחר יותר משתי מילים. המנגנון הזה אבד, נעלם לי, אני צריך לחשוב אלף פעם על דברים פשוטים לפני שאני

המאמר נכתב בהשראת מצבי הרוח והמלנכוליה של אמה ברומן "מדאם בובארי" מאת גוסטב פלובר (1957). הרומן הוא סיפור על יחסים מחוץ לנישואין, בתוך מסגרת של חיים פרובינציאלים, הוא סיפור על נישואים עם הרבה ציפיות, הכוללות גם צורך בדיאלוג קרוב ואינטימי שאינו מתממש, הוא סיפור על זוגיות עם יחסים מקבילים, אך בעיקר הוא סיפור על

סרמאגו: "לאהוב משהו זו הצורה הכי טובה של בעלות, ובעלות זאת כנראה הצורה הכי גרועה של אהבה" (מתוך 'הסיפור על האי הנעלם ', 2002, עמ' 28).                                                  תקציר. המאמר מתבונן ביחסי  קורבן-תוקפן  בין הנרקיסיסט ושותפו-לקשר כריקוד סדו-מזוכיסטי של משיכה-דחיה, אותו מתקשה הקורבן להפסיק על רקע דיסוננס קוגניטיבי שהוא חווה בין הקוגניציות "הורה תוקף" ו"הורה אוהב",