כל המחשבות

על דפוס הריצוי והשלכותיו השליליות פוסט זה אינו מציע תגלית פסיכולוגית חדשה, אלא בא להציג תקריב על  דפוס התנהגות של ריצוי אחרים, דפוס כה שכיח אצל רבים עד שאיננו מבחינים בו כמעט, מאחר שהפך לנורמה תרבותית שמסמנת את ההתנהגות הנכונה של "האדם הטוב", זה שאנו אומרים עליו ש"הוא בסדר". הוא יכול להיות נוח לסביבה, משתלב
מי חובר לנרקיסיסט? בהמשך למאמר קודם "צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?" שמציג את אופי היחסים הבעייתי בין הנרקיסיסט לשותפו לקשר, אני משרטט כאן, בהסתמך על מה שפורסם בספרות המקצועית, כמה דפוסי אישיות שחוברים לנרקיסיסט. אלו הם המרצה ( PLEASER), הקורבן (VICTIM), והקדוש המעונה (MARTYR). הדחף של אנשים עם דפוסים כאלה הוא לגרום
Surrender does not transform what is, at least not directly. Surrender transform you. When you are transformed, your whole world is transformed because the world is only a reflection. (אקהרט טולה עמ' 134) מה שנאמר כאן נקשר להבנה של המונח/מושג SURRENDER – שפירושו המילולי הוא וויתור, כניעה, התמסרות. כשאדם מתרגל היות ב NOW הוא
אנחנו נוטים להדבק תוויות לעצמנו ולאחרים, וגם נוטים להאמין בזה. על כך אומר טולה: "האמונה בתווית שמישהו מדביק למצבך הנוכחי והזמני משמרת את המצב, מעצימה אותו והופכת אותו למציאות מוצקה לכאורה.. זה מעניק למצב לא רק מציאות ומוצקות, אלא גם המשכיות בזמן שלא הייתה לה קודם". (טולה,  134). בקטע זה אפשר לזהות תמצית החשיבה
פוסט זה מדגיש את החשיבות של היות נוכח כדרך לחוסן אישי. להיות נוכח יכול לבוא במקום כל דפוס אישיות שאדם מגייס בחייו כדי להשפיע או לשלוט בסיטואציה. כשאינך נוכח – אתה נתון להשפעת הרוחות המנשבות או נמצא במצב של לחימה ומגננה.
כל עוד עסוקים בהשוואה כפייתית (כלומר, לא מפסיקים להשוות את עצמי, הישגיי, הספקים שלי לסטנדרד או "תקן" כלשהו) – אי אפשר להרגיש טוב ולהיות מרוצים, וכל עוד לא מרגישים טוב ולא מרוצים, אין כוח ומוטיבציה להשקיע עוד, וכך נחלשים ומשיגים פחות ופחות, ונעשים מותשים. כשאדם זה משווה את עצמו לאחרים וחושב "איך הם עושים
 החיים שלנו מתרחשים במימד הזמן; ככה גם אנחנו חושבים ומרגישים ומתנהלים. רצף זה מוטבע בתודעה האישית והקולקטיבית שלנו בתרבות. לכל אחד יש "יחסים" עם העבר ההווה והעתיד. העתיד יכול להיות מפחיד אבל גם מקום אליו אנו מפנים את משאלותינו; העבר יכול לרדוף אותנו ויכול להיות מקום להתרפק עליו ולחוש נחמה; ההווה יכול להיות מבלבל
ההורה הנרקיסיסט מציג את עצמו בפני אחרים, כולל ילדיו, כדמות אידאלית, מופת שיש ללכת בעקבותיו. המבט המתנשא שלו מקטין את האחר ומעלה את ערך עצמו. כשמדובר בילד, הוא נושא את החוויה של הפחתת הערך העצמי שלו, עם ההרגשה שהוא "לא מספיק טוב" לכל חייו, ובמקביל גם את המחשבה שהאחר הוא טוב ממנו. החוויה הזאת
אני אומר למטופלת שמצרה על כך ש"היא לא עובדת": "את לא עובדת כי יש לך כבר עבודה – לסחוב עליך את כל המשפחה. עבודה קשה מאד. יש בעיה שאת מתנהגת כמו ישו אבל אין לך את הכלים שהיו לו. את מתמלאת רחמים וחמלה לכל אחד ונשארת תקועה עם מטען ועם משקל עודף…"
נראה לי שכולנו מחפשים נוסחאות נכונות והגיוניות בהתמודדות עם החיים ויחסים עם אחרים. אנחנו מאמינים, מתחת לפני השטח, שיש תשובה נכונה, כמו 2+2 =4. אנחנו מסתכלים על אנשים מצליחים ומחפשים נוסחה המגדירה את "סוד ההצלחה", מתוך מחשבה שהנוסחה תפלס לנו את הדרך, בלי שנצטרך להשתנות. נוכחתי  שזה נכון בכל התחומים, גם בסקס, כשהוא או