דפוס רגשי, כמו הרגשת דחיה ו/או נטישה נוטה להיות כה מרכזי בחייו של אדם שהוא צובע את חיי הנפש שלו ומתקבע כזהות שלא ניתן לשנות אותה. האישיות מתפתחת סביב הנושא המרכזי של דחיה והיחסים עם אחרים נבחנים בהתאם.
הנחת המוצא שלי היא שמי שמרגיש דחוי, צריך כל הזמן שירצו אותו, כדי לבטל ולתקן את כאב הדחיה. כשרוצים אותו זה מרגיע לרגע, והכול חוזר להיות כשהיה. זה הופך להיות עניין הקיים לעצמו בנפש, ללא קשר למה שעוד קורה לאדם בחייו במהלך חייו. הרגשת הדחייה מקבלת "חיים" משלה, בנפרד מהאישיות והתפקוד של אותו אדם. מדובר כאילו באישיות אחרת, נוספת, הפועלת ומגיבה לפי עיקרון הדחיה. החיישנים של האדם הדחוי קולטים כמו בזכוכית מגדלת סממנים של דחיה ומעוררים את כאב הדחיה ואת הריגוש וההתגוננות המתלווים. הוא כאילו צד סימני דחיה ומסיק מהם את המסקנות שלו. באופן הזה הוא מוכיח לעצמו שוב ושוב שמה שהיה הוא שיהיה. יתכן שכל החיים שלו מתארגנים סביב זה.
העמידות של הדפוס בפני שינוי נובעת מכך שלא ניתן להפריך את ההרגשה של דחוי או נטוש, כי גם כאשר ההרגשה נרגעת, נאמר בתוך קשר טוב, זו אינה ערובה שלא תתרחש פרידה שהסובייקט יפרש כנטישה. הדחוי והנטוש מצפה לביטחון אידיאלי שאינו מתקיים בחיינו כפי שהם. פועל כאן העיקרון הידוע כ"נבואה שמגשימה את עצמי". "ידעתי שזה מה שיקרה" יאמרו הדחוי או הדחויה. בעצם, זו המלכודת שנתון בה הפוסט-טראומטי, שמחד ממקד את תשומת לבו במה שיכול לעורר את הכאב ואפילו מחפש אותו, ומאידך גיסא בורח ממנו, כדי לא לפגוש ולהרגיש את מה שמעורר אותו. ראה פרק 7 בספרי "הדמות מאחורי המראה".
במונחים של הפסיכואנליטיקאי ק.ג. יונג מדובר בתסביך המתנגש עם הרצון והתפקוד המודע. הכל קורה למרות שהאדם אינו רוצה שזה יקרה.
לפי יונג תסביכים נפשיים הם "מקטעים נפשיים אשר נותקו הודות להשפעות טראומטיות או בגלל נטיות לא מותאמות. כפי שהוכח במבחני אסוציאציות, תסביכים מתנגשים עם מגמות הרצון ומפריעים לתפקוד המודע; הם גורמים הפרעות זיכרון ויוצרים מחסומים לזרימה התקינה של האסוציאציות; הם מופעים ונעלמים בהתאם לחוקיהם; הם עלולים לכפות את עצמם זמנית על התודעה, או להשפיע באורח לא מודע על הדיבור והפעילות" ( 1993,עמ' 378).
יונג, ק.ג. (1993). זיכרונות, חלומות, מחשבות. הוצאת רמות: תל-אביב.
