.ארעיות. ככל שאני מתקדם בגיל, ואני מתבונן במה שעבר, במקומות פיזיים ורגשיים בהם הייתי, אנשים שהכרתי ונכנסו ויצאו מחיי במהלך הזמן, הורי שהלכו, אחי ואחותי שהלכו, מורים שהיו והלכו, החיים שלי בגרסאות שונות שלהם שהיו כה ממשיים וחלפו, התחלפו או השתנו…ככל שאני צופה בתנועת החיים הזו, אני חש ומבין באמת עד כמה הכל ארעי. ברור שגם החיים שלי הם ארעיים וברי חלוף. התארכות החיים מעלה מחשבה מתחייבת שלא נשאר הרבה זמן, כך שהרעיון של ארעיות נעשה מוחשי כל כך, והוא מתחיל להשיק עם הרעיון והממשות של הסופיות. יכולתי לא להעלות מחשבות אלה על הכתב, ולהסיט את דעתי למקומות אחרים, ואולי להמשיך לעבוד על ההדפסה של הספר שלי ולעשות תיקונים; אבל, הישות שלי לא נותנת לי להסיח את דעתי מהחוויה העכשווית שלי בעניין הארעיות. אני מעביר לנגד עיני הרבה קטעים מחיי, מהילדות, מהנעורים, מתקופת האוניברסיטה, ואני שואל את עצמי מי זה היה בכל אחד מ"הסרטים" האלה? בעיקר אני תוהה מה הפעיל אותי בכל תקופה ותקופה. אני חושב שהייתי בטרנס, חלום, או הזיה על מי שחשבתי שאני רוצה להיות, וזה מה שהפעיל אותי יותר מכל. אבל מי הייתי חוץ מזה? לא ידוע לי. הייתי זהה לחלום שלי, וחוץ מזה היו לי כמה תכונות והרגלים מבית ההורים. לא עסקתי בשאלות של "מי אני?", ולא נראה לי שמישהו עסק בשאלות כאלה באותם ימים, לא הורי, ולא חברי ולא רוב האנשים שהכרתי. אולי כולם ידעו מי הם? אלו הן שאלות שבאות מ"בחוץ", מהחברה ומהשכל שמגדיר ומבדיל וממיין. אני הייתי מי שאני בלי לדעת לומר מה זה בדיוק אומר. משיק עם הרעיון של בולס על "הידוע שבלתי נחשב". וכך אותו שכל ואותו "בחוץ" נמצאים גם עכשיו וכאילו מכתיבים לי לאמץ זהות של "מבוגר", "זקן", "אזרח ותיק", וכך אני עובר הסבה ממי שאני בתוכי, וביני לביני, לסוציולוגיה שלפיה אני כבר מסווג. הסיווג הזה תקף גם בתחום הבריאות, כשבכל מסמך רפואי מצוין הגיל, ונאמר שם למשל "גבר בן כך וכך.." עם רשימה של סימפטומים ותופעות רפואיות שנגררות אחרי לכל מקום ובאופן כלשהו מגדירות את זהותי מבחינת החברה והממסד. הקרדיולוג שבודק אותי חושב שזה אני. במחקרים מחלקים בני אדם לקבוצות גיל, וזה הדבר היחידי שהוא אמנם מדויק אבל אין לו הרבה משמעות, כי גם הגיל שלי הוא לא משהו אישי במיוחד. אולי בכלל אין שום דבר אישי ככל שמתקרבים לסיום החיים הידועים והמקובלים. הפנמת הבנת הארעיות לוקחת אותי למקום של להתבונן רגע בחיי האקטואליים, ולתהות מה פשרם ותכליתם מעבר ל"הרגל". "הרגל", אמר אביו של אחת הדמויות בסרט "גרנד קניון", כשנשאל מה מחזיק אותו בחיים אחרי 80. אולי ההרגל מחזיק את כולנו בחיים ובמסלול, אבל גם ההרגל לא יוכל להחזיק אותנו בחיים, שהם כך או כך ארעיים, זמניים. המודעות לכל זה מעוררת בי את ההבנה שאין שום דבר מובן מאליו בקיום שלנו, ואין שם דבר בטוח, ויש הרבה אקראי, מסתורי ובלתי נודע, כפי הראה הסרט הנזכר.
אפשר לחיות בלי מאבק?
מי שהיה עסוק במאבק כדי לשרוד אינו יודע איך לחיות ללא מאבק, וזה רלבנטי למצבים שונים של שחרור מדפוסים.
