שמתי לב, במהלך שעות הערב אתמול, עד כמה המצב הנפשי והרגשי שלי יכול להיות שביר ופגיע, כאילו חסרה בו ממשות ויציבות. עקבתי מעט אחרי הרוחות המנשבות בתוכי ודרכי, מחשבות על דא והא שממחישות את הארעיות והעדר המוצקות בנפש ובחיי הנפש והתודעה שלי, ואולי בכלל. מנגד, וליד כל זה, הייתה תחושה של כמעט-בהישג-יד-ממש, מצויים עולמות מוארים שמעבר לעולם הפיסי והחומרי המוכר. יתכן שמי שאני, מי שאני רגיל להיות כל כך הרבה שנים – אינו יכול לקלוט ולהבין עולם שהחוקיות בו שונה כל כך, שאין בו למשל כוח הכבידה ושם ופה, וזמן, ומה שאנו מכירים כ"מתים" קיימים וחיים לא-בגוף אלא כתודעה ורגשות, ואפשר שהם רואים אותנו ויודעים עלינו, למרות שזו לא חוויה הדדית וסימטרית. אני מבין שיש עולמות שונים, ויש מימדים שונים שאנחנו לא מכירים ואין לנו גישה אליהם. כאילו אני כלוא בתוך העולם והחיים המוכרים – בין אם זה פיזי או מנטלי – ויש תדרים וחיים שאינני קולט, כמו שעיוור צבעים אינו רואה צבעים, או שחירש איננו שומע. עולה בדעתי שיש, מלבד החושים המוכרים, "יכולת חישה" שיכולה לקלוט משהו מהעולמות האחרים, אבל אולי לא נדע איך לפרש ולהבין אותם. אולי צריך מורה ומתרגם לעולמות האלה. בכל מקרה ההרגשה המלווה אותי ברגעים אלה היא של ריגוש מתון של שמחה ו delight שאין לי לזה תרגום עכשיו. אני מבין שכשאני מרשה לעצמי להרפות מן האחיזה וההצמדות למוכר ולקיים, אובדת היציבות והמוצקות בקשר עם עולם התופעות ואני זוכה להצצה לעולמות אחרים. המחיצה בין העולמות נעשית חדירה יותר, ואני נהיה נוכח וחופשי.
החיים כמסע לגילוי עצמי
אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו,…
