ביני לביני וביני לבינך

כשמתבוננים ביחסים בין שניים, חברים או בני זוג, באופן בלתי נמנע עלינו להתבונן גם במה שמתרחש בנפש כל יחיד, ונוכל לראות זאת גם כיחסים של אדם עם עצמו, עם נפשו, רגשותיו, הערכה עצמית שלו, אופיו – אם הוא מופנם או מוחצן, וגם אם יש לו מה לעשות עם עצמו. בדרך כלל אנו לא מתמקדים בכל אלה כאשר אנו חושבים על יחסים בין השניים, אבל בהכרח ובהדרגה צפות ועולות השאלות על החיים הפנימיים של כל פרט בדיאדה, כי אלה יבואו לביטוי בתקשורת וביחסים ביניהם. נוכל לנסח את המפגש בין השניים כמפגש בין עולמות, העולם שלי והעולם שלך, וכל מה שיש ואין בתוך ובין עולמות אלה. ובאמת אולי "אדם לאדם חידה", כשם ספרה של גליה פת-שמיר שמתבוננת בנושא דרך הפריזמה של מחשבת סין (2004); גם שם, כבכול מקום, יש שאלות ותהיות איך ראוי לחיות. המתרחש או לא מתרחש במרחב בין העולמות הוא הדרמה רבת הפנים של יחסי קרבה, מה שנהוג לכנות אינטימיות.

בלי לשים לב כשאנחנו באים לתוך קשר אנחנו חשים טוב כשיש כימיה ועניין. תמיד הייתה לי שאלה באיזה רגע נוצרת הרגשת חברות. אולי זה כשאנחנו פועלים בתום לב וגם הצד השני חווה ומעביר הרגשה כזאת. מצאנו שפה משותפת, עניין משותף, יש הרגשה של סקרנות והרגשה שאנחנו מובנים ללא מאמץ רב מדי. כאילו האחר הוא כמוני אבל הוא לא אני. כשאחד מבין השניים, או שניהם, סובל מבעיה רגשית, נאמר חוויית נטישה או הרגשה שהוא או היא דחויים, היחסים מקבלים כיוון. הם מתנהלים בחלקם על ידי הדפוסים של כל אחד מהשניים.

איך דפוס מתהווה? זאת השאלה שאני מנסה לברר כאן. למשל, חרדת נטישה, או רגש של "להיות דחוי". ראשית יש כנראה חוויה של נטישה או דחיה ביחסים והנפגע נעשה רגיש ופגיע. יתכן שהחוויה נובעת מרגישות מיוחדת או מסיפור פנימי שאדם נושא איתו. בכל מקרה, אדם עם חרדת נטישה מעורר תגובות שונות  בשותפי הקשר שלומדים להישמר שלא ליצור מצב שאותו דחוי או נטוש יפגע. ואם בכל זאת תתעורר חוויית נטישה או דחיה, אפשר לומר לפוגע: "אתה הרי יודע…למה היית צריך לומר זאת?!". כך הופכים שותפי הקשר חלק מהדפוס של הפרט הפגוע. מצבים יותר ברורים הם כשאחד משותפי הקשר עובר טראומה. האירוע משפיע בצורה קשה לעיתים על השותפים. הם מתחילים לחיות חיים אחרים. כלומר הבעיה של אחד מתחילה להיות בעיה של השניים, וגם עוד שותפי קשר כמו הורים וילדים.

לרבים מאיתנו דפוסים, דפוסי מחשבה והתנהגות, פועלים במעין הילוך אוטומטי. אלה יכולים להיות הרגלים, הרגלי חשיבה ותגובה שאדם מאמץ ומגבש במהלך חייו. הם הופכים חלק מ"האופי" או האישיות של האדם. במקרה זה נאמר שהאדם "מקובע" בתכונה או בגישה מסוימת. הוא קצר רוח. מצפה לתוצאות מיידיות. אם לא – הוא כועס או נעלב. או שהוא נדיב וסבלני עד גבול מסוים. אולי יש לו "מסכה" שאתה הוא מופיע בעולם. הגיוני. בסדר כזה. מרצה. המסכה היא מה שכינו ביוון הקדומה "פרסונה", הדמות שמוצגת על במת החיים.

היום אומרים הדמות הנורמטיבית. זה מה שאדם מראה מעצמו לאחרים. מתחת לזה או מאחורי הדמות יש נפש, חלקה גלויה, חלקה נסתרת או לא ידועה. יש דברים שאדם לא אוהב ולא מקבל בעצמו. אולי הוא רואה אותם באחר, בשותפי הקשר. חלקים אלה הם  "הצל" של האדם במונחים של יונג. אנו נוטים להשליך אותם על אחרים, אגואיזם, חוסר הקשבה, התנשאות, גזענות וכיו"ב. יונג מסביר שהאדם מתפתח כשהוא מכיר בצל שלו ועושה עבודת תיקון. למשל, למה הוא כועס כשלוחצים לו על כפתור רגישות (לא שמו לב אליו, לא התקשרו אליו…).יש לנו צל אם אנחנו אוהבים אותו או לא. לפעמים זו דווקא תכונה טובה שיש לנו ואנחנו מיחסים אותה לאחרים כי קשה לנו לקבל שיש בנו תכונה נעלה זו או אחרת. יהודה פוליקר מתאר דואליות זו בין הצל ואני בצורה פואטית. הרי בית ראשון מהשיר:

הצל שלי ואני יצאנו לדרך

 השמש עמדה כך בערך

 פעם אני מוביל ופעם צל על הכביש

 עננים התכנסו בשמיים

התחילו לרדת טיפות מים

צילי התכנס בתוכי

המשכתי בדרכי לבדי

כאילו יש עוד אחד בתוכנו שהולך איתנו לכל מקום ואנחנו לא יכולים להיפטר ממנו. החלק הטוב בזה הוא שאנחנו לא יכולים להתעלם ממשהו שרוחש בתוכנו, כאילו מישהו מקיש בדלת ביתנו בעקשנות.