עם בריאת העולם (כמתואר בבראשית) נוצרה ונצרבה הנפש והתודעה של האדם סביב שלושה מעשים של אדם: המעשה הראשון הוא אכילה מעץ הדעת, בה אדם מפר איסור של הבורא ומרגע זה הוא יוצא מגן עדן ונעשה על כורחו אחראי למעשיו ולקיום. המעשה השני הוא כשאדם מסתתר בגן ואלוהים שואל את השאלה הראשונה: "אייכה?!". המעשה השלישי הוא כשקין הורג את הבל ואלוהים שואל את קין "אי הבל אחיך?!" בשאלה הראשונה, כפי שמפרש מרטין בובר, אדם נשאל למה הוא מסתתר? מה הוא עושה עם עצמו? ובשאלה השנייה אדם נדרש לקחת אחריות על אחיו, על האחר. משיצא אדם מגן העדן הוא נעשה על כורחו אחראי לעצמו ולגורלו ולאחר באשר הוא, ואינו רשאי עוד להסתתר בתוך הגן של הילדות, התמימות והחפות. מי שמתפתח להיות נרקיסיסט הוא אחד שלכאורה לא אכל מעץ הדעת ובפועל הוא אינו אחראי על האחר, ומסתתר ומתבצר בגן העדן האידיאלי שלו, ואינו שומע את השאלות "אייכה?" ו"אי הבל אחיך?"
החיים כמסע לגילוי עצמי
אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו,…
