בספרו 'מנוס מחופש' טוען אריך פרום (1958) שלאורך ההיסטוריה האדם נעשה חופשי יותר, אבל גם בודד יותר, והחופש הזה מעיק עליו והוא רוצה לנוס ממנו. הוא מתאר שלוש דרכים שבאמצעותן מתרחשת הבריחה מהחופש: על ידי התמזגות עם סמכות, על ידי הרסנות של האובייקטים (גופים, אישים, ערכים) שאיתם הוא צריך להתמודד (ולחילופין על ידי הרס עצמי), או באמצעות קונפורמיות אוטומטית שבעזרתה הוא שואף לבטל את הייחודיות שלו דרך התאמה מוחלטת לדרישות ולציפיות החברה, על מנת להימנע מעימות עם העצמי האמיתי שלו. הספר פורסם בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והשליטה של הפשיזם באירופה. הניתוח של פרום משקף את המשטרים והלכי הרוח של התקופה ואת היחסים בין המנהיגים הסמכותניים והנהייה של בני אדם אחריהם כעדר, תוך מחיקת עצמיותם האינדיבידואלית.
מאוחר יותר כריטופר בולס, בעקבות ויניקוט, מדבר על רידוד הסובייקטיביות אצל אנשים מתוך שאיפה מופרזת ל"נורמליות". לדברי ויניקוט (1971), אותו הוא מצטט, "יש בני אדם המעוגנים בצורה חזקה כל כך במציאות הנתפסת באורח אובייקטיבי עד שמחלתם היא הפוכה בדיוק, ומתבטאת בהיותם מנותקים מהעולם הסובייקטיבי ומן הגישה היצירתית לעובדות (שם: עמ' 78). בולס (2000) מרחיב וטוען "שאנו עדים להופעת דגש חדש בחולי אישי, או, לחלופין, להבנת יסוד באישיות שהיה קיים מאז ומתמיד. היסוד הזה הוא דחף מיוחד לנורמליות, המאופיין בהקהיה ולבסוף בחיסול הסובייקטיביות לטובת עצמי הנתפס כאובייקט חומרי בין שאר המוצרים שנוצרו על ידי האדם בעולם האובייקטים… אנו עוסקים במספר גדל והולך של הפרעות אישיות שניתן לאפיין אותם כמחיקה חלקית של הגורם הסובייקטיבי. משום כך אנו כותבים על "עצמי ריק", על "פסיכוזות ריקות", על "אישיות מארגנת"…או מה שג'ויס מקדוגל מכנה "אנטי מטופל". אצל בולס זהו תיאור האדם שהוא מכנה "נורמוטי", שהוא "אדם נורמלי באופן לא נורמלי"" ( 149- 150), כשהוא מנסה, באופן לא מודע, להפוך עצמו ואת אחרים לאובייקט, כמוצר על המדף, תהליך של "החפצה", ובכך הוא עוקף את החוויה הסובייקטיבית שלו ושל אחרים. באופן הזה, הוא עצמו הופך לאובייקט נוח לאחרים שרוצים לנהל אותו.
מצב נפשי וקיומי זה מתואר בצורה קולעת בפואמה של ט.ס. אליוט "האנשים החלולים" (נכתב ב 1925) שהבית הראשון בה אומר כך:
אנחנו אנשים חלולים
אנשים שמילאום אנחנו
איש אל אחיו נשען
פיסת הגולגולת הקש ימלא, אבוי!
קולותינו היבשים
באשר נתלחש
חרישיים וללא תוכן
כרוח בינות עשבים יבשים
וכרגלי חולדות על זכוכית שבורה
במרתפינו היבש.
דמות ללא צורה, צל ללא צבע,
הכוח המושתק, העוויות ללא תנועה.
( תורגם ע"י אברהם רימון, "הארץ", 19.2.21).
הטיעון "אנחנו", מרמז שזה כולנו, באופן פוטנציאלי, יכולים להיות כאלה "שמילאום אנחנו", קולקטיב או המון, במקום אני עצמי כפרט[1]. וכשנוותר על עצמנו, כשנברח מעצמנו, נחוש ביטחון וחסות בצילו של המנהיג, לפי ההבנה של פרום. איתי אוהרה, המנתח לעומק את הפואמה (2005) מסביר, שזהו האדם הסביל, זה שמפסיק לחשוב, זה ששקוע בעצמו ומגונן על עצמו. וכך "האנחנו" הופך להיות חומת הגנה מפני להיות אדם אוטונומי עם חשיבה עצמית משלו. היחס למציאות ולעובדות נהיה קונקרטי ויש מעט פרשנות אם בכלל, או שיש מובן ופירוש אחד שמועתק ממה שמקובל ו"נורמטיבי", או נקלט ומופנם מהרטוריקה של מנהיג שיודע לעשות שימוש נרקיסיסטי ב"אנחנו" הזה, בצרכים ובפחדים של הקהל שלו.
המנהיג עצמו, בנסיבות אלה, גם הוא מהאנשים החלולים, שיש לו אמנם כישורי מנהיגות אך גם הוא חסר לעתים תוכן אנושי הומני ממשי וערכי מלבד שאיפה לכוח, ואז הוא מחפש להישען על "אנחנו". כך המנהיג והעדר הנוהה אחריו, מסתערים על התרבות כאויב המעמת אותם עם היותם חלולים ונטולי עצמיות, השלכה של הפחדים הקיומיים על מקור מחוץ לעצמנו. האויב הוא שם, בחוץ, ואנחנו פטורים ממפגש עם החרדה הקיומית. בין המנהיג וחסידיו מתקיימים יחסי גומלין המחזקים זה את זה ומספקים לכל צד את צרכיו הרגשיים: החסידים מזינים את המנהיג בתמיכה והערצה ללא סייג תוך הזדהות עימו ומה שהוא מייצג עבורם, והוא מעניק להם תחושה של ביטחון, זהות, שייכות וערך עצמי. הוא מופיע כמי שדואג להם, לצורכיהם ולביטחונם, ומחבר אותם לכאורה לערכים גבוהים כמו טובת המדינה ומאבק באויבים מבית ומבחוץ. החסידים מעניקים לו את ה BASE, והמנהיג מעניק להם תחושה של מטרה ועתיד טוב יותר. הוא מארגן ומבנה להם את המציאות הכאוטית, שלרוב הוא מחולל בעצמו, ומצביע ומראה למאמינים ממה יש לפחוד, ומעביר את המסר שבידו המפתח לגאולה. הזדהות עם המנהיג מקנה לחסידים תחושה של הרחבת האני וכוח מול "האויבים" מבית ומבחוץ. כך מתגבשת סולידריות של "אנחנו מול הם", תוך הזדהות והתמזגות מוחלטת עם המנהיג ודרכו כהשתקפות של זולת-עצמי אידיאלי.
המנהיג מופיע כסמכות יודעת כל, לעומת מנהיגים אחרים העוברים אצלו דווליואציה ומוצגים כלוקים בחסר, ולפעמים הם מותקפים ומוצגים כ"אויבי העם" ממש. הוא עוסק בשטיפת מוח, או ב"הנדסת תודעה" במונחים של היום, בהם מוצגים טקסטים קצרים או ארוכים המציגים את הנרטיב, האג'נדה והמסרים של המנהיג ומסמנים את האויבים התורנים שהעוזרים והעוקבים ממחזרים בתקשורת ומעל כל במה. הם בדרך כלל נשמעים רהוטים ומדקלמים איזה אמת חד משמעית, כמעט דתית, שהפנימו מבית היוצר של המנהיג. המנהיג תמיד צודק ורומז שהוא יודע דברים נסתרים ושעלינו לסמוך עליו. מי שמתנגד לו עובר ריכוך, הדרה או אידוי. באופן הזה המנהיג מבטיח את סמכותו ומעמדו הבלתי מעורערים. יוצא מכך שלא נוצר ליד המנהיג קדר מנהיגותי, מלבד נאמניו ועושי דברו, ואין עוד מי שיטיל ספק כלשהו בחזון של המנהיג. לעיתים מספיקה מילת קוד, כמו "יהודי", כדי לפתוח בתוקפנות ובהסתערות על האויב המזוהה, בדומה להפעלה של טרנס היפנוטי, ונוצר במהלך הזמן מילון קודים זמין לשימוש מידי להפעלת ההמונים (יהודי, אישה, להט"ב, שמאל וכיו"ב).
ג'ורג' אורוויל, (2005), במסה 'מתחת לאף שלך' כותב: "פרשנים פוליטיים או צבאיים, כמו אסטרולוגים, מסוגלים לשרוד כמעט כל טעות, כי מעריציהם המסורים אינם מצפים מהם להערכה של העובדות אלא להמרצה של נאמנויות לאומניות" (עמ' 64). במסה "פוליטיקה והשפה האנגלית", הוא כתב על הנואמים למיניהם, שהם כמו מתפללים, חסרי מודעות, עם מילים מכובסות ומנוכרות שאינן מתחברות לשום חשיבה. חזרה על צירופים שגורים: 'כתף אל כתף', 'עם אחד' (קלישאה נפוצה באזורנו), וכך כל הדוקטרינות השליטות… הפוליטיקה עצמה היא מסה של שקרים, התחמקויות, איוולת, שנאה וסכיזופרניה…השפה הפוליטית נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד (שם, עמ' 222-227).
האדם החלול הוא בעצם חסר זהות. היא לא נוצרה והתגבשה אצלו במהלך התפתחותו מילד לבוגר. וכיון שכך הוא יכול להיות הכול, אבל גם כלום. במהלך הזמן הוא אכן נהיה "הכול", האורים והתומים, עבור ההמונים והאוהדים, דמות סנדק או האב הגדול והנערץ. זה שחסר זהות הוא, במונחים של חנה ארנדט, בעצם nobody. וכפי שנאמר, החלול, חסר הזהות, הוא nobody ולכן אי אפשר לעשות לו כלום, אי אפשר לפגוע בו.
אני מהרהר בזה, דרך מבט אל העולם הפנימי הריק של הנרקיסיסט, עליו כתבתי במקומות שונים (2020, 2022). אין לו את עצמו. הילד הופך לנרקיסיסט בגלל כשל התפתחותי ביחסים המוקדמים עם האם מאחר שלא הצליח להפנים אותה כדמות חיובית שהוא ניזון ממנה בוטח בה ומזדהה איתה[2]. בגלל תסכולים אלה בשלב המוקדם (חסכים וטראומה) הוא מפנה לה עורף ונשאר בחרדה קיומית, בלי אובייקט ממשי שגידל אותו, בלי בן-ברית פנימי שמזין אותו ומחבר אותו לעצמו. הוא לבד. הוא מאמץ במקום זאת אידאה של מי הוא בעיני עצמו, דמות פנימית אידיאלית (idealized-self), ומקרין-משליך את הדמות הדמיונית המושלמת והכול-יכולה הזאת שיצר אל העולם ודורש שיכירו בו כדמות האידאלית הזאת. הקהל שנשבה בקסמו אוהב אידאלים ואלילים בהם הוא יכול לבטוח בעיניים עצומות. אבל למרות כל המאמצים להיות הכול הוא נשאר חלול, בלי דמות אנושית (אימא) בתוכו, ולכן בלי יכולת להתייחס באופן אמיתי לבני אדם אחרים, אחד שצריך להתמלא דרך אחרים, אבל שום דבר לא נספג ומחלחל לנפש הריקה. האחרים שהוא פונה אליהם הם בתפקיד האם החסרה, אולי עם כעס תמידי על אלה שלא נענים לו, או עם זעם אלים וסמוי כלפי מי שאינו מכיר בו כאדם מיוחד ונעלה ועושה את רצונו. להיות נרקיסיסט היא דרך חיים שממחזרת דפוסים מאד נוקשים של הזנה דרך אחרים בגלוי או במחתרת על ידי התמזגות איתם, וכך הוא מפעיל אותם. הוא עסוק במילוי צרכים דרכם ובעזרתם וצריך ריגושים כדי לפצות על ריקנות רגשית, על ידי התמכרויות, הרפתקאות, וגם עימותים ודרמות שמגרים ומטעינים אותו. הנהנתנות המופגנת והמנקרת עיניים מגיעה לעתים לאבסורדים, כאשר המנהיג רוכש לו וילות ומטוסים ואוסף לו ידידי אינטרס ידוענים למען יראו ויתרשמו מעוצמתו, כמו ילד שמתגאה בצעצועיו.
למה הוא לא יוצר קשר וחוויה של שיתוף פעולה עם אחרים? ראשית, יש לו קשיים להתחבר ולהשתלב עם אחרים כי הוא רוצה לשמור על מעמדו המיוחד מעל כולם, ולהתקשר פירושו להיות מחויב ולאבד מהיכולת שלו לשלוט. כמו כן הוא לא לומד הרבה, מתוך התנסות, התהליך ההתפתחותי הנורמלי, על יחסים וצבירת חוויות בדרך לחייו כבוגר. אם הוא לומד, זה כדי להעצים את יכולת השליטה שלו על הנוהים אחריו. הוא נשאר מוקסם ומהופנט מדמות נרקיס הדמיונית המושלמת שלו שנותנת לו הרגשת ערך ועוצמה, עם תוכניות גרנדיוזיות לעתיד. הוא מתרגל לחשוב ולהאמין שהדמות שבנה הוא האני שלו. אבל מאחר שדמות זאת לא מעוגנת בעצמי אמיתי, היא נשמרת בעיניו ללא רבב, והוא נאבק בכל מי שמנסה לפגוע בה. אבל דמות זאת היא גם חסרת גבולות, כי היא מופשטת ודמיונית. כדי לבסס אותה הוא מחבר אותה, למשל, עם המדינה והלאום והוא מציג עצמו כמזוהה באופן אולטימטיבי עם ערכים אלה, בדומה להצהרה של לואי ה 14 האומר "המדינה – זה אני". האני שלו מעתה כולל את המדינה והלאום והופך לחומה בצורה בפני אחרים, אזרחים בני תמותה רגילים בחברה. וכך, כל מי שלא מגבה ומהלל אותו הוא בוגד או משויך לאויבי המדינה. אין סיכוי שישביעו את רצונה של דמות כל יכולה ומגלומנית זו כי היא לא מבוססת על המציאות. במובן זה הנרקיסיסט צורך את האנשים כמקור אספקה בלתי נדלה. השותפים לקשר עם נרקיסיסט הופכים להיות חלק ממנו ומתוקף זה הוא מטיח בהם ומפעיל אותם משל היו איבר מגופו, או על ידי מנגנון של החפצה כשהוא משתמש בהם כחפץ וזורק אותם לפי צרכיו. ההתמזגות והשתלטות על שותפי הקשר מאפשרת לו לחיות בדמיונו כאילו הוא בקשר, אבל בפועל הוא פולש לנפשם, נהיה אחד אתם, ובו בזמן מתנתק מהם ושולט בהם מבחוץ. זהו קשר אינסטרומנטלי המוסווה ברטוריקה חברית וחנפנית. את כל זה אנחנו לא יכולים לזהות בהסתכלות רגילה על הנרקיסיסט ושותפיו; אבל משאנו יודעים זאת אנחנו יכולים לעזור לשותפי הקשר להסתכל על עצמם מהצד ולהבין שהם לא אדם אחד אתו, ככלות הכול, ושהם נמחקים כישות עצמאית בסערת הקשר הדרמטית עם נרקיס.
מצב זה מנציח את עצמו, דרך מיחזור הדפוסים הנוקשים שלו. הנטייה להפנות עורף לדמויות הקרובות בחייו (ילדים, בני זוג) ממשיכה להתקיים בתוכו. זה אומר שהוא כל הזמן "הורג" משהו בחיבור ובקשר עם אחרים כדי לשמור את ההכחשה לקיום הממשי של סובייקטים אחרים בחייו ולהמשיך לשלוט בהם. כך הוא לא נשאר מחויב לאף אחד. במונחים של סארטר הוא מאיין אותם באופן מתמיד, מחליש אותם ושואב מהם את כוחם ואת מקור החיות שלהם. למעשה הוא ממית את החיים בסביבתו וגם בנפשו שלו. כלומר, המנגנונים ההתחלתיים של הפניית העורף לאם, ממשיכים כהפניית עורף למה שחי ונותן חיים (life-giver במונחים של Symington, 1993). פרום (1964), בספרו the heart of man, מסביר בהקדמה שבעוד שהנושא העיקרי בספרו "אמנות האהבה" הוא היכולת לאהוב, בספר זה הוא מפתח את נושא האהבה למובן רחב יותר, שהוא אהבת החיים, ובכלל זה עצמאות והתגברות על נרקיסיזם, שאותן הוא מכנה "תסמונת הצמיחה" (syndrome of life), בנגוד ל"לתסמונת הדעיכה" (syndrome of decay ), המתבטאת באהבה של המוות, סימביוזה אינצסטואלית ונרקיסיזם ממאיר, מונח שהוא עצמו טבע. לדבריו, נרקיסיזם ממאיר הוא מחלת נפש חמורה והוא הרשע בהתגלמותו. ההתמזגות והערבוב המוחלט עם הזולת מאפשרים לנרקיסיסט לעשות כבתוך שלו ולהרוס את האחר מבפנים, כשהוא מקנן בתוך נפשו. האדם החלול מוצא משכן בנפש אחרת, בלי לקחת אחריות על מה שהוא מעולל מדעת או מבלי דעת. הוא לא יכול להפסיק את זה כי האחר הזה הופך להיות מקור ומעניק החיים בשבילו.
הנרקיסיזם הבסיסי מתפתח לפסיכופתיה כאשר המנהיג מקבל כוח ומתחיל להיות אלים ובוטה. הנרקיסיסט מצפה עוד למשוב ותגובה מהאחר; לפסיכופט כבר לא אכפת. כידוע הנרקיסיסט, בדומה למתבגר, בודק גבולות תמידי, והמנהיג הנרקיסיסט תמיד פוגש את האחרים, ידידיו ויריביו, בגבול הקיצון שלהם כשהוא צמצם עד בלי די את המרחב האידאי, הרגשי והאינטרסנטי של זה שמולו. הוא מנצח את כולם כי הוא ערמומי, משקר בקלות בדרך שגרה, גונב דעת, מסלף ומסיט את הנושא כרצונו, ומנתק את האחר מעצמו. ובעיקר הוא חודר אל זה שמולו ומפוצץ אותו מבפנים. שלב נוסף בהתפתחות המנהיג החלול נוצר כשמתווספת לו השקפה, תפיסת מציאות מקיאווליסטית, לפיה הוא מתרכז בלעדית באמביציות ובאינטרסים שלו; מתעדף כסף וכוח על פני מערכות יחסים; מלא קסם אישי וכריזמה; מנצל ומתמרן אחרים כדי להתקדם; משקר ומרמה כשצריך; מרבה להתחנף; נטול ערכים מוסריים; ניתפס מרוחק או שקשה להכיר אותו באמת; ציני לגבי טוב לב ומוסריות. ככלל, מקיאווליסטים נוטים להשתמש באירוניה ובציניות; מסוגל להזיק לאחרים כדי להשיג את המטרות שלו; בעל רמות נמוכות של אמפתיה; נוהג להימנע מהתחייבויות וקשר רגשי; יכול להיות מאוד סובלני בגלל טבע מחושב; אינו חושף את כוונותיו האמיתיות; יודע לקרוא היטב מצבים חברתיים ובין-אישיים; חסר חום באינטראקציות חברתיות; לא תמיד מודע לתוצאות מעשיו; מתקשה לזהות את רגשותיו. (מתבסס על מאמר של איתן טמיר על מקוויליזם).
לסיכום, המנהיג החלול משתמש בכישורי מנהיגות ושליטה על אחרים בהתבסס על אישיותו הנרקיסיסטית, על התנהגותו הפסיכופתית ועל השקפת עולמו המקיאווליסטית. הישות הזאת יכולה להתפתח בהדרגה כשהמנהיג עובר אינפלציה נפשית ונעשה שיכור מכוחו ומוקסם מיכולותיו האומניפוטנטיות[3]. כשהוא מגיע לזה, לא ניתן לעצור אותו עד שהוא עצמו קורס, או נופל לאחר שהוא מתיש את כולם וזורע כאוס בכל סביבתו. הקהל או העם שנתלה בדימוי של האב הגדול הנערץ יצטרך לחפש אבא או אליל חדש, או להתבגר ולהתפכח מהטרנס ההיפנוטי של האדם החלול.
מקורות
אורוול, ג'. (2005). מאנגלית יועד וינטר־שגב. כנרת, זמורה ביתן. תל אביב: דביר.
אליוט, ט.ס. (1925), ב "הארץ", 19.2.21 תורגם ע"י אברהם רימון.
איתי אוהרה (2005). אימגו מגזין מאמרים. https://www.e-mago.co.il/Editor/literature-92.htm
בולס, כ. (2000). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר.
ויניקוט ד. ו. (1971). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד, 1995.
טמיר, א.
כהן, מ. (2022). מי רוקד עם הנרקיסיסט? פסיכופתולוגיה של יחסים. תל אביב: רסלינג.
כהן, מ.(2020). הדמות מאחורי המראה: נרקיסיזם והבלתי-נראות של ילדים ובני-זוג. תל אביב: רסלינג.
סארטר, ז'. פ. (1966). ילדותו של מנהיג. באינטימיות. תל אביב: הוצאת הדר.
פרום, א. (1958). מנוס מחופש. תל אביב: דביר.
קנטי, א.(1979). ההמון והכוח. תירגם עמיחי לוין. הוצאת צ'ריקובר.
Symington. (1993). Narcissism: A New Theory. London: Karnak Books
Fromm, A. (1964). The Heart of Man: Its Genius for Good and Evil. New York: Harper Collins Publishers, Inc
[1] האנחנו הזה הוא "ההמון" עליו מדבר אליאס קנטי בספרו "ההמון והכוח" (1979). שם כולם שווים. אין עוד משמעות להבדלים. דומה שהכול קורה ומתרחש בגוף אחד ויחיד.
[2] הפרעה נרקיסיסטית יכולה להתפתח מכיוון הפוך, לא של חסר, אלא של עודף תשומת לב, פינוק והגנת-יתר והערצה מופרזת, כמסופר אצל ז'.פ.סארטר ב"ילדותו של מנהיג" (1966). לוסיאן הילד, שמתייחסים אליו כילדה, מקבל מסרים שונים ומבלבלים וגדל עם תחושת ריק ובלבול זהות, ולכאורה הוא יכול להיות כל דבר.
[3] אומניפוטנציה היא מנגנון הגנה מפני נפרדות והכחשה של קיומם של סובייקטים אחרים.
