האם בסוף מוצאים אהבה?
מתוך הספר "לבסוף מוצאים אהבה" מאת הארוויל הנדריקס, 2006
"אני מבקש לסכם בקצרה את מה שנאמר בחמשת הפרקים הראשונים. ראשית, אנחנו בוחרים את בני-זוגנו משתי סיבות עיקריות: 1. הם ניחנו בתכונות החיוביות והשליליות גם יחד של האנשים שגידלו אותנו. 2. הם מפצים אותנו על חלקים חיוביים מהווייתנו שנקטעו בילדותנו. אנחנו ניגשים אל הנישואים מתוך ההנחה הלא-מודעת האומרת שבני זוגנו יהיו תחליף להורינו ויפצו אותנו על כל הקיפוח של ילדותנו. כל שעלינו לעשות כדי להירפא הוא לכונן קשר עמוק וממושך.
אחרי זמן מה אנחנו רואים שהאסטרטגיה שלנו לא עלתה יפה. אנחנו "מאוהבים", אך לא הגענו אל השלמות. אנחנו מחליטים שתוכניתנו נכשלה, כיוון שבני-זוגנו מתעלמים מצרכינו. הם יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים, ואיך ומתי אנחנו רוצים זאת, אבל משום מה הם מונעים זאת מאיתנו בכוונה תחילה. לכן אנחנו כועסים, ומתחילים לראשונה לראות את תכונותיהם השליליות. אחר-כך אנחנו מוסיפים ומסבכים את הבעיה כאשר אנו משליכים עליהם את התכונות השליליות המוכחשות שלנו. כאשר המצב מתדרדר והולך, אנו מחליטים שהדרך הטובה ביותר לאלץ את בני-זוגנו למלא את צרכינו היא להתנהג ברוגזה ובכעס, ממש כשם שנהגנו בהיותנו תינוקות בעריסה. אנחנו סבורים שאם נצעק בקול רם זמן ממושך די הצורך, יבואו בני-זוגנו להושיע אותנו. ולבסוף, לובש מאבק הכוח אופי ארסי בגלל ההנחה הלא מודעת הזאת: אם נצליח לפתות, לשדל או לאלץ את בני-זוגנו לטפל בנו, נתייצב מול הגדול בפחדים – פחד המוות”. עמ' 78-9.
מהי הדרך להיחלץ מהמבוך הזה?
התשובה של הנדריקס היא "פיתוח המודעות". הוא מקדיש לכך פרק שלם.
