הנרקיסיסט פוגע רגשית באחרים ומנער את חוצנו ממעשיו. הוא מצוי בהכחשה גורפת. לעיתים הוא מגייס ומספח אליו בני משפחה מסוימים שמזוהים אתו, משל היו חברי מפלגה נאמנים, כשאחד מבני המשפחה שהעז לומר "המלך הוא ערום" מותקף ומוקע כי שבר מוסכמה משפחתית אודות "שלמות המשפחה", "כבוד המשפחה", "נאמנות למשפחה" או אפילו "קדושת המשפחה". כלומר, למשפחה יש מעמד-על שיש לו חוקים ותרבות שיש לקדש ולעבוד. לעיתים כמה בני משפחה שותפים לעיוות ביחסים והם בעצמם קורבנות, אך מאד קשה לפרק את הקואליציה הזאת, כי כולם שומרים על כולם ועל אחדות המשפחה. יש מצבים של "אחד נגד כולם" עם הרגשת הנרדפות והבדידות והלחץ החברתי הבלתי פוסק לקונפורמיות, כפי שהוכיחו לא אחת ניסויים בפסיכולוגיה חברתית.
הרי קטע מספרי "הדמות מאחורי המראה": "קשה לנפגעים לדווח לסביבה הרגילה, ואף לסביבה המקצועית, מה שעובר עליהם. לפעמים הם הולכים לאיבוד בתוך הכאוס שהנרקיסיסט מייצר ביחסים, ולא יודעים מה קורה להם ואיזה שם לתת לבעיה ממנה הם סובלים. בכל מקרה, הם חיים עם ספק מתמיד מי לא בסדר ביחסים, "הוא או אני", ספק שמכרסם בנפשם בהמשך החיים, מעין "מורשת" שהנרקיסיסט מנחיל לבני משפחתו. הפסיכואנליטיקן קוהוט עצמו היה בדילמה מתמדת מסוג זה, האם אימו היא שהייתה מטורפת או שמא היה זה הוא עצמו (אופנהיימר, 2011, עמ' 31). כשהם כן מדווחים ומשתפים את הסביבה, לא מאמינים להם שזה מה שקורה באמת; אומרים להם שהם בטח מגזימים. מה שמזין חוסר הבנה זו מצד הסביבה זו ההכחשה של הנרקיסיסט והמופע והרטוריקה הרהוטה והשקרית שלו שהם מעין מצגת של אדם נורמטיבי ובעל והורה מושלם. העוולה מתרחשת במחתרת, מתחת לרדאר של הסביבה. בשונה מהתעללות פיזית או מינית, בה יש עובדות וראיות, והיא מובנת ומוחשית, במקרה של התעללות נרקיסיסטית אין סימנים מרשיעים. הקורבנות סובלים מבלבול ומחוסר אונים כרוני ומדיכאון ומרגישים אשמים, מרגישים שמשהו פגום בהם, ולפעמים הם שונאים את עצמם. הם אכן קול קורא במדבר. ההתעללות נשארת ללא מקור, ללא בעלות, ולכן קשה ההחלמה (2020, עמ' 174).
