"עכשיו הבריות אינן מורשות עוד להיכנס אל תוך-תוכה, להיטמע בו. היחסים עם האנשים נעשו יותר ויותר שונים ממערכת היחסים שלה עם עצמה. המתיקות של הילדות הלכה ונעלמה עם עקבותיה האחרונות, איזה מעיין נסתם כלפי חוץ, ומה שהיא הציעה לצעדים של הזרים היה חול חיוור ויבש. אבל היא פסעה קדימה, כל הזמן קדימה כמו שהולכים על החוף, הרוח מלטפת את הפנים, מושכת אחורה את השיער.
,,,כולם שכחו, כולם יודעים רק לשחק. הביטה בהם. במשחק של דודתה יש בית, טבחית, בעל, בת נשואה, אורחים. במשחק של הדוד יש כסף, עבודה, חווה, שחמט, עיתונים. ז'ואנה ניסתה לנתח אותם. הרגישה שכך תהרוס אותם. כן, הם חיבבו זה את זה באופן מרוחק ומיושן. מדי פעם עסוקים בצעצועים שלהם, העיפו זה בזה מבטים דאוגים, כאילו כדי להבטיח לעצמם שהם ממשיכים להתקיים. אחר-כך שבו אל המרחק הפושר, שהיה מצטמצם לרגל איזו הצטננות או איזה יום-הולדת. הם ישנים יחד בלי ספק, חשבה ז'ואנה מבלי להתענג על הזדוניות".
קלריס ספקטור (2018). קרוב ללב הפראי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.עמ' 56-7.
