גם אני זוכר שלא היו לי מילים לתאר מה שקורה לי. פשוט עשיתי ופעלתי בלי באמת להבין מה קורה לי. בעצם היו לי מילים, אבל הם לא הצליחו "לדוג" מה שעובר בתוכי, כי זה היה מעבר למילים ולהגיון, או בניגוד להגיון כלשהו. אפשר לומר שחלקים גדולים מחיי היו כאלה, למרות שמילים היו השטח שלי. אני מניח ששפת הנפש הילדית שלי לא נקלטה אצלי, או הודחקה במהלך הזמן. כאילו אין לי גישה לנפש של הילד. לכן נשאר שם ילד, בלי שם קובץ. איפה שלא מדברים אליך – אין לך שפה, וכאילו לא נוגעים בך, בנפשך, ואם כן – אין לזה מילים. הילד שנשכח אינו יכול לזכור, כי גם הזכירה קשורה בשפה, שהייתה או לא הייתה, אז בנבכי הילדות. השנים ההן אבדו במצולות. הם שייכים לחיים אחרים. כמה מוזר שהחיים הבוגרים שלך מתבססים על חיי הילד, והם כאילו המשך שלהם, אבל אתה לא מכיר אותם. הם כמו ארץ רחוקה, שהיית בה פעם, אבל אין לך מושג איפה היא, ולכן אין דרך להגיע לשם. זה כמו אטלנטיס, ויבשות ותרבויות שנעלמו. לכן, קשה לענות על השאלה "מי אני?" במונחים של יש, אלא רק במונחים של אין: "אני – זה שאינו ידוע".
החיים כמסע לגילוי עצמי
אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו,…
