כשאני מתעורר באמת לחיים שלי ושל אחרים הקרובים לי, אני חש לפתע דחיפות. זו אינה דחיפות של חירום; זוהי דחיפות של מודעות למה שהווה בחייך. ילדים. חברים. אתה מתעורר למודעות לחוטים של שתי וערב בהם אתה והם מחוברים. ועכשיו, הם רחוקים ממך פיזית. ואם אתה מניח לזה, אתה אולי מרדים את הרגש החי שרוצה חיבור וקרבה. "אתה לא יודע מה היה מישהו בשבילך, עד שהוא יוצא ונעלם מחייך", אמר חבר ברגע של בהירות. מרגיש שהוא צודק. אני יכול להתייחס לכל היש כמובן מאליו ולא לחשוב כלל על ההעדר. קטע זה הוא מעין קריאת השכמה. ב"דחיפות" הכוונה היא לא לתת לתחושות הקרבה והחיבור להירדם. תחושות ומחשבות אלה גורמות לי להרהר בזה, בסוג של מדיטציה נמשכת.
מלכודת הפחד
מלכודת הפחד. טבעו של הפחד הוא קודם כל איום: משהו לא טוב יקרה לך; מאחר שכבר קרו לך דברים לא נעימים, אז הזיכרון הגנרי של הפחד (אירוע, התניה,…
