כל עוד עסוקים בהשוואה כפייתית (כלומר, לא מפסיקים להשוות את עצמי, הישגיי, הספקים שלי לסטנדרד או "תקן" כלשהו) – אי אפשר להרגיש טוב ולהיות מרוצים, וכל עוד לא מרגישים טוב ולא מרוצים, אין כוח ומוטיבציה להשקיע עוד, וכך נחלשים ומשיגים פחות ופחות, ונעשים מותשים. כשאדם זה משווה את עצמו לאחרים וחושב "איך הם עושים כך וכך ולמה אני לא?", הוא לא באמת יודע מה קורה אצל אחרים, אבל זו הדרך בה קנאה פועלת: מה יש לאחרים שאין לי?
מי שעוסק בהשוואה כפייתית, מודד את עצמו ואת הערכתו העצמית בכל סולם אפשרי ( לרף שיא כלשהו, לדמות אידאלית שלו או של הוריו, להישגים אולימפיים, ליעילות ולהספקים בלתי מציאותיים), כדי להרגיש שהוא טוב ומצליח, אבל תמיד מרגיש בסוף רע כי לא הגיע לרף דמיוני שהציב לעצמו. יש לאדם זה דימוי של עצמו ושל הצלחתו שנוצרו בשלב הפנטזיה וההקסמות בילדות, זמן בו הוא חש מוצלח ונפלא וגם קיבל משוב שהוא כזה מהורים, חברים ומורים, והוא רוצה לשמר ולשחזר את החוויה וההישג עד אין סוף במהלך חייו, בלי להכיר בכך שהנסיבות, האתגרים, ההקשרים ואמות המידה השתנו ללא היכר מכל הבחינות.
הוא אינו מעלה בדעתו שאולי אף הוא עצמו השתנה מכבר, ואפשר שישאף לדברים אחרים מכפי שהיה בילדותו ושאולי עליו להכיר ולהתיידד עם עצמו, לגלות את עצמו ואת ייחודו, ולקבל את מעלותיו ואת מגבלותיו כאינדיבידואל. בהיותו מקובע בהקסמות מדמות פנימית שנוצרה בחייו המוקדמים, הוא אינו ער לכך שיש לו בחירה לשנות ולהשתנות ולחשב מסלול מחדש ולחלום ולהגשים חלומות אחרים, או את אותם חלומות בדרך אחרת. הוא כנראה חש אהבה לעצמו רק על תנאי, בתנאי שהוא יגשים את המודל. הוא נעשה קורבן לאידאה פיקס שהשתעבד לה, ואינו רואה ומרגיש שיש עוד חיים ועוד פשר לחיים, מלבד רעיון ההצלחה והתהילה שנתקע ונצרב לו בראש בשחר ילדותו. יתכן שאז הוא חש שרק אם יהיה כזה וכזה בעתיד הוא יהיה ראוי להערכה ולאהבה; כל חייו הוא מתאמץ להעפיל לאוורסט הזה, מבלי לשים לב שהחיים הם בעצם הדרך לשם, ומה שקורה לנו בדרך, ומה שאנו לומדים על עצמנו ועל החיים במסע הזה, ומה שקורה לנו בפועל, ולא רק מה שאמור לקרות לפי המשאלות שלנו.
זוהי תפיסה של מי שרואה את החיים כמרוץ אולימפי, והוא לא מוכן לשחרר ולחשוב על פשר אחר לחיים שלו. ההשוואה כנראה מועילה כשהיא נותנת לנו פרספקטיבה לגבי אמות המידה וכללי המשחק בהיבט זה או אחר; היא מזיקה כשהיא מונעת מביקורת עצמית ודחף כפייתי אשלייתי כאילו יש לנו שליטה מלאה על כל מה שקורה לנו בחיינו. אשליית השליטה חוסמת את הזרימה וההשפעה של התת מודע על מה שקורה לנו, על מה שמגיע להכרתנו, ועל האפשרויות שנפתחות בפנינו, מבחוץ ומבפנים, בכל רגע ורגע.
