חיים בסרט. מרביתנו, חיים בשגרה נפשית, בה אני מצויים במחלוקת פנימית עם עצמנו ועם אנשים שונים בחיינו בהווה ובעבר. אנחנו ממשיכים התחשבנות רגשית עם ההורים, האחים, חברים, בני הזוג שלנו, וכמובן יריבים; וכך גם עם עצמנו, כועסים, שונאים, או מרחמים על עצמנו. זה כמו סדרה בה הדמויות משחזרות את עצמן, וכך נדמה שאנחנו חיים בסרט שאנחנו לא יכולים לשנות. זה ימשיך להיות ככה כל עוד שאדם לא מקבל את קורות חייו כסיפור שלו ולוקח עליו בעלות, כיצירה שלו. כל הדמויות המשפיעות בחייו הן חלק מהמחזה שלו שהוא כתב בעזרתם. כשיקבל ויסכים שהכול אכן קרה והוא באמת היה שם, וזהו סיפור אישי שלו, הוא ישתחרר מעמדה של פסיביות ושל קרבן, ומההרגשה שהוא חי בסרט שלא ניתן לשנות. אולי הוא יגלה שהוא סטטיסט במחזה של אחרים, ואולי הוא יוכל להחליף תפקיד, כמו ששחקני קולנוע ותאטרון עושים לעיתים קרובות. כשיראה ויקבל את חייו כשלו – הוא יבריא ויצא מהסרט לחופשי. יצא מהקולנוע שלו.
החיים כמסע לגילוי עצמי
אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו,…
