נטליה גינזבורג: "האמצעי הנפוץ ביותר לשחרר את עצמנו מהשתיקה הוא ללכת לטיפול פסיכולוגי. לדבר ללא הרף אל אדם שמקשיב, שמקבל כסף להקשיב: לחשוף את שורשיה של אותה שתיקה, כן, דבר זה יכול אולי להניק נחמה רגעית. אבל השתיקה עמוקה ונמצאת בכל מקום. ואנחנו נשוב ונמצא אותה ברגע שנצא את דלתו של האדם שהקשיב לנו – כי שילמנו לו להקשיב. מיד נשקע בה שוב. ואז תיראה ההקלה שחשנו לשעה קלה שטחית וסתמית. השתיקה שורה בכול. אם אחד מאתנו נרפא ממנה לשעה קלה, אין בכך כדי לפתור את הבעיה הכללית.
כשאנחנו הולכים לטיפול, אומרים לנו שאנחנו צריכים להפסיק לשנוא את עצמנו בכזאת עוצמה. אבל כדי להשתחרר מהשנאה הזאת, כדי להשתחרר מרגש האשם, מן האימה, מן השתיקה, מציעים לנו לחיות על פי הטבע, להפקיר את עצמנו בידי האינסטינקטים, לחתור אל חשקנו הטהור – להפוך את חיינו לבחירה טהורה. אבל להפוך את חיינו לבחירה טהורה אין פירושו לחיות על פי הטבע או בניגוד אליו. כי האדם לא תמיד זוכה לבחור: האדם אינו בוחר את שעת לידתו, את מראה פניו, את זהות הוריו או את ילדותו. הוא גם לא בוחר, על פי רוב, את שעת מותו. אין לו ברירה אלא לקבל את דמות פניו, כשם שאין לו ברירה אלא לקבל את גורלו. הבחירה היחידה שניתנה בידיו היא בין טוב לרע, בין צדק לעוול, בין האמת לשקר. הדברים שאומרים לנו אלה שהולכים לטיפול פסיכולוגי אינם מועילים, כי הם אינם מביאים בחשבון את האחריות המוסרית שלנו, את הבחירה היחידה שניתנה בידנו. מי מאתנו שהלך לטיפול יודע כמה חתומה ובלתי טבעית היא סביבה של חרות מוחלטת, שבה אנו עושים מה שמתחשק לנו, כמה היא בסופו של דבר חונקת" במסה "השתיקה" בספר "המידות הקטנות", עמ' 106-107.
