ההורים שלי הם…נפלאים, איומים, מתעללים, נחמדים, מגוננים""
"ההורים שלי לא…יודעים לתת מעצמם, לא מפסיקים להטריד, לא רואים אותי"
"יש לי רגשות מעורבים ומסובכים עם הוריי. אולי אני תלוי בהם, או הם תלויים בי. הם דאגו לי ולצרכיי מבחינה פיזית ומעשית, כך שלכאורה אני לא יכול להתלונן. אבל יש לי כעס אליהם. לא יודע אם אני לא בסדר, או אימא שלי לא בסדר. היא לא רואה אותי".
ביחסים עם "ההורים שלי" המטרה לתת במה לדיאלוג עם המתעניינים בנושא שהוא התשתית של מה שאנחנו ומה שנהיינו כאנשים בוגרים, לטוב או לרע, מה קרה לנו "בגלל" או "למרות" היחסים שהיו לנו עם הורינו בילדות ובהתבגרות. לא ברור בדיוק איך להיות הורה – כמו או לא כמו הורינו, או מודל ערכי ואידיאלי שקראנו או חלמנו עליו. הורים בדרך כלל הם אנשים צעירים שאולי עוד לא הבשילו. הם גדלים ביחד עם הילדים. הם יכולים להשקיע את עצמם בילד והם יכולים לגונן עליו, או להזניח אותו. וכל ילד זקוק ליחס ולהורה אחר. כך או כך, הכאב השכיח ביותר של מטופלים: הוא להיות ולהרגיש שלא רואים אותם, לא רואים את מה ומי שהם, שמתעלמים מהם, שמתעללים בהם ע"י הפניית עורף ושתיקה, שנותנים להם הרגשה שהם בעלי חוב ושהם "לא בסדר", וגם כשמרעיפים עליהם יותר ממה שהם זקוקים.
מטופלים שבהרגשתם היו בלתי נראים מבטאים לא אחת תחושה של "נכות רגשית" שבאה לביטוי בחוסר יכולת או נגישות לביטוי רגש וקרבה לאחרים – בני זוג, ילדים, חברים. שתי דוגמאות של פגיעה כזו.
אדם שחווה ילדות בה נעדרת נוכחות אם, אם בגלל היעדרויות רבות ללא מובן מבחינתו, או שאין לה נוכחות ממשית גם כשהיא נמצאת – חווה קושי רגשי גדול, כשהוא מתקשה להתמסר, לתת את עצמו לאחרים [ילדים, בת זוג], או להתייחס אליהם מתוך קרבה. הוא חש מעין צופה מהצד, לא שייך, כפי שהיה בילדותו. אנדרה גרין בספרו "האם המתה" , מתאר את כוחו של החסר, על הטראומה מכך שדבר-מה לא קרה. המטופל שאינו נראה, נותר מבחינה התפתחותית בלתי נראה, בלתי נוכח רגשית, גם כשהפך לאדם בוגר עם משפחה שבנה לעצמו.
מקרה הפוך שנגרם מיחסים עם ההורים: אם של בחור שלא הפסיקה להיות מעורבת בחייו ובעולמו מאז היותו ילד, כי היא פשוט מעולם לא ראתה אותו כישות בפני עצמו שיכול לרצות דברים משלו וגם יכול להיות אחראי להכנת שיעורים וללכת לשרת בצבא. העיוורון המלא ביחסים שלה עם בנה, המטופל, הוביל אותו לחוויה של אימפוטנציה רגשית כשהוא אינו מסוגל להניע את עצמו באופן רצוני ולזהות רצונות עצמיים משלו. הבחור הפך להיות בלתי נראה לעצמו.
בשני המקרים הללו ישנו דיכאון מוסווה מתוך חווית החסר. החסר הוא בבחינת נוכח-נפקד, מצב של "אובדן עמום".
להיות בלתי נראה יכול לשתק בתוך העצמי את אותו חלק בלתי נראה, כמו קרקע נטושה וזנוחה, יכול ליצור דפוס של אנוכיות, צורך מתמיד לצעוק, נכות רגשית ביחסים עם האחר, ויכול גם למחוק את תחושת העצמיות – כל אלה פצעים בנפש שאנשים שחווים בלתי נראות נושאים עמם, לעתים כל החיים. יתכן שגם מעבירים אותם בירושה רוחנית לדור הבא.
