לאחר שגמרתי לטפל באבא שלי התחלתי לחיות.
ככה אמרה אישה בשנות החמישים. אביה נפטר לפני כשנה ואז גם נפרדה מבן זוג. האב שבפנים עבר שיקום והשתחרר ממנה והיא השתחררה ממנו. יתכן שזהו התהליך של היפרדות מדמויות הורינו המיתולוגיות.
אישה אחרת בשנות הארבעים, כתבה מכתב לאביה, בו ביטאה את הזעם שהודחק שנים וסגר ונטרל אותה. המכתב נכתב בהמלצתי בתוך טיפול, בלי כוונה לשלוח אותו. היא הייתה מאד מופתעת איך "הכול יצא" בצורה כל כך שלמה ומדויקת! בשבוע שאחרי היא הבינה איך היא חייה: איך היא מתגייסת להציל את האחרים, נותנת את עצמה לכל מי שזקוק, כהמשך של תפקידה במשפחה, "להיות בסדר ושיהיו מרוצים". היא גם פגשה את אבא והוא נראה אחרת לגמרי: יותר קטן, לא כמו שהיה שמור כדימוי בתודעה שלה.
השאלה בה אני עוסק כאן היא איך נפרדים מההורים המיתולוגיים שנשמרו והתקבעו בנפש ובתודעה שלנו. בסרט "אנשים פשוטים" הדמות המרכזית עוברת טיפול פסיכולוגי ועם תום הטיפול השאלה היא מי הם ההורים "האמיתיים"? התשובה שהסרט מציע היא לראות אותם כ"אנשים רגילים". באופן דומה חווה דיני (נטלי ווד) בסרט "זוהר בדשא" שעברה משבר אהבה, כשההורים שלה וההורים של באד (וורן ביטי) מסכלים את אהבתם. לאחר אשפוז וטיפול פסיכולוגי היא מתחילה להתייחס להוריה, שלא השתנו כלל, כ"אנשים רגילים".
