הפסיכולוגיה של חסרי הבית.
תמיד היו כאלה. אבל בעשרות השנים האחרונות זה הפך למגיפה. איך ולמה זה קורה? אני חושב שזה קורה די מהר. משהו כנראה מתערער בנפש וביכולת ובמוטיבציה לשרוד ונופלים לשם במדרון חלקלק וזה לא נעצר. הרגשת החיבור (attachment) לחיים ולאנשים מתערערת. הדרך חזרה זה כמו לטפס על צוק. זה כמעט בלתי אפשרי. להתדרדר למצב של "חסר-בית" זוהי טראומה הוליסטית של אבדן זהות. מצב של "אין נכסים". כל מה שמתקשר ל"בית" – קורת גג, בטחון, שייכות – נופל מהאדם. הוא נהיה נטוש ואין איש שנמצא לצדו ונותן לו יד, והוא מוותר על לחפש ולמצוא יד שמחזיקה אותו. וזה בלתי הפיך כמו להיות יתום, ללא אב ואם. שמעתי פעם אישה שאומרת "אני לא מרגישה שאני מחזיקה בחיים; אני מרגישה שהחיים אוחזים בי!". זוהי כנראה ההרגשה שנעלמת לאדם שהופך להומלס.