ילדים הגדלים במשפחה נרקיסיסטית אינם מתבגרים. הם עסוקים כל הזמן בהורים הנרקיסיסטיים – לטפל בהם, לחפש אותם, להתנגד להם או לנוס מפניהם. לא נותרת להם פניות לעצמם ולצורכיהם האישיים וההתפתחותיים במישורי חיים שונים. הם נשארים בתוכם ילדים אבל מתבגרים בלי לגדול מבפנים, רק בעיקר לתפקד ולהסתגל לצורכי ההישרדות. הילד שבתוכם דוכא, אבל הוא בכל זאת מופיע בצורות שונות, בעיקר עקיפות. הוא עובד ועסוק אבל לא מתקדם או לא מצליח, או הוא מצליח כלכלית, אבל חיי הזוגיות לא צולחים. הוא יכול להתנהג כבוגר אחראי, אבל מתחת לפני השטח הוא נאבק על "זכויות הילד" שלא היה לו זכות להיות. חלקי הילד בתוכו מופרדים (מנותקים) ויוצרים דפוסים מבלבלים ביחסים אינטימיים. הוא יכול להופיע כמבוגר אחראי, ומאחורי הקלעים הוא "ילד רע" שמחד דורש מה שמגיע לו אבל גם מעניש את עצמו בגלל שהוא לא "ילד טוב", שהוא לא מרצה. אחר יכול להתכנס בתוך עצמו בדיכאון ובאבל כרוני על ההורים שלא היו; עסוק בשיחת ועידה פנימית על אשמתו ומה היה קורה אם הוא היה מקשיב להורים ולא היה כזה כפי שהוא – רגיש ומעמיק כל כך. לנוכח טראומה נוספת ביחסים או בעבודה, הוא מפתח דפוס הימנעות ממגע עם אנשים ומחיי העבודה. הוא חש עלבון צורב על היחס של ההורים אליו, ועם זאת סובל מכך שהוא אכזב אותם. עם כל זאת הוא מחזיק בפנטסיה שיום אחד יקבל התנצלות וחיבוק ובא לציון גואל.
וכבר אליס מילר (1992) בספרה המכונן "הדרמה של הילד המחונן" (הרגיש), כתבה על הצער והאבל על כך שלא הייתה ילדות לילד במשפחה נרקיסיסטית: "הילד הנוח הזה שבעצם לא היה ילד כלל. מה קרה לילדות שלי? האם היא לא נשללה ממני במרמה, שהרי לעולם לא אוכל לחזור אליה. לעולם לא אוכל לפצות על ההפסד, הרי מלכתחילה הייתי מבוגר קטן האם לא ניצלו לרעה את כישורי הטובים?"(שם: 33-34).
ג'יימס מתיו ברי, הסופר והמחזאי שיצר את הדמות של פיטר פן, סבל בעצמו מהזנחה מאימו לאחר שאחיו הגדול ממנו נפטר. באופן עקיף הכניס זאת לסיפור על פיטר פן, כשהוא אומר שרק כשלבש את הבגדים של אחיו, האם הבחינה בו. המחזה מספר על הילד פיטר פן, שברח מבית הוריו וסירב לגדול. הוא יכול לחיות ולהתעלות על כל הקשיים באמצעות הדמיון והאמונה בעצמו. לא לרצות לגדול, זו עוד תגובה של ילד להתעללות הורים נרקיסיסטיים. המחזה עובד לסרט בשנת 2004, בשם "למצוא את ארץ לעולם לא". "תסמונת פיטר פן" הוא שם של ספר שמתאר את התופעה של ילדים שאינם רוצים להתבגר. המודלים של המבוגרים מעוררים בהם הזדהות שלילית.
רוב הנפגעים נשארים עם קונפליקט לא פתור עם השאלה הפתוחה מי לא בסדר, אני או היא? וגם עם השאלה אם להתקרב או להתרחק. בעיקרון נראה שהם חיים עם פנטסיה של חיבוק-שאולי-יהיה-מאימא.
והנה מה שמטופל קורבן התעללות מבין לפתע
"אני מבין למה אני כל כך מפחד להצליח ; כי אז הפנטזיה של מישהו שעבר התעללות וצריך אבא מחבק לא תהיה רלבנטית יותר.
מנשה: מדהים איזה הבנה יפה!! אתה כאילו מעדיף, מתוך פנטסיה, שיבוא המתעלל ויחבק, במקום לעשות משהו ולהצליח בחייך. אתה מחכה שהמתעלל יתחרט ויבוא לחבק אתך, ואולי יבקש סליחתך.
בשביל פנטזיה , מארץ הפנטזיות אני הכשלתי את עצמי; פתאום אני מבין את השלשלות בחיים שלי ומשווע להיפטר מהם. רק אתמול הייתי חצוי, מבין שהשלשלות רעות אבל מסרב להשתחרר. השחרור כרוך בהודאה בכישלונות (או ליתר דיוק למידה שבחלקה נפלתי וחטפתי מכות קשות בראש, וגם פעמים שחזרתי על הטעויות -קיבלתי עוד מכות). זה לא שאני יודע שמשהו ממתין לי בהמשך. אבל ברור שעדיף להיות חופשי ולא לסבול – קצת שכל.
אז מי שעבר התעללות נשאר לבד כל החיים ומשחק מחבואים עם עצמו – ומתרגל להתחבא לבדו במרתף הקר אפילו שהוא סובל – העיקר להמשיך לשחק, להמשיך להתחבא. אבל משחק צריך לשחק בשניים והוא לא מבין שהוא משחק לבדו. ואף פעם אף אחד לא יבוא לחפש אותו – וכל עוד הוא ממשיך לשחק עם עצמו הוא לבד; הוא בעצם מתחבא רק מעצמו והמשחק נורא ובודד אבל מבחינתו עד שמישהו לא ימצא אותו המשחק לא נגמר – והוא לא מבין שהוא זה שצריך למצוא אותו, הוא צריך למצוא את עצמו. ויש כאלה שמה שמפסיק את המשחק הוא המוות שלהם – ויש כאלה שמבינים שלעולם אף פעם לא ימצא אותם – אלא הם צריכים למצוא את עצמם ואת מקומם בעולם ואח״כ יוכלו לשחק מחבואים לא לבדם עם חברים.
