נוכחות – התבוננות. קל לומר נוכחות. קשה להיות נוכח. ראשית התודעה המותנית- תרבות שמלמדת אותך "לעשות משהו", להתרוצץ לחפש ולמצוא מה שחסר ומה שנדמה לך שחסר לך. חשוב יותר הוא שאיננו יודעים באמת מה זה להיות נוכח. האם יש "גבולות" לנוכחות? כשמנסים ומתרגלים נוכחות הרבה דברים מפריעים. המחשבות והזמן שזה בעצם ה MIND שפעיל ללא הרף. אנחנו, בתרבות המערבית, מזהים עצמנו עם המחשבות שלנו, "אני חושב – אני קיים" של דקארט הפך לאמת, לקיום תקף של האני. כשמנסים להיות נוכחים, להיות בתשומת לב (mindfull), כלומר לעצור את האינרציה האוטומטית של חיינו, באות המחשבות ופולשות וממלאות את המרחב שמתפנה, ומחזירות את המתרגל למצבו הרגיל. השקט שנוצר, אם נוצר, יכול להיות מדד למידת הנוכחות בה אתה נמצא. כשמשתרר שקט תדע שאתה נוכח. השאלה היא מה זה השקט הזה. האם זה רק העדר רעש, או שהוא שער למציאות אחרת, אולי למציאות-ממשות של הקיום בכוליותו, מעבר למחשבות, שבדרך כלל איננו מודעים לו. אולי נבין אז שהרעש במוח שלנו הופך להיות מיסוך לקשר ולתקשורת עם החיים שמעבר לידוע, בתוכנו ומחוצה לנו. נהיה אולי כמו תינוק שקולט רשמים ומגיב אליהם בלי המשגה, בלי יכולת לקרוא להם בשם, בלי יכולת להשתמש במילים לתאר את מה שעובר עליו. אנחנו כנראה לא מסוגלים ולא מוכנים להיות במצב שלא נדע, וכל זמן שזה ככה לא נחווה נוכחות מעבר למידה מסוימת, ורק נשכשך במים רדודים בכניסה לים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ללכת לאיבוד ביקום, לטבוע בים הגדול של התודעה. אולי נוכל להסתמך על מי שעשו לפנינו את דרך הנוכחות והשקט. אם נהיה בנוכחות אולי לא נדע מי אנחנו, יותר נכון שמי שחשבנו שזה אנחנו יתפוגג, וזה כמובן מפחיד ומאיים. "מי שמאבד – מוצא" אמר ישו, והוגים של פסיכולוגיית המעמקים (פרויד ויונג) כבר אמרו שהאני שלנו הוא קצה הקרחון. אצל יונג, מה שאנו מזהים כ"אני" מבצבץ ומגיח מהמעמקים, מתגלה לתודעה הערה, וזהו תהליך מתמשך של גילוי והסתרה. תודעת האני מכוננת את עצמה בהדרגה בהתאם ליכולת של האדם לספח לעצמי המודע שלו חלקים ממעמקי נפשו, ולהצמיח מתוכו דמויות מפרח הלוטוס שבנפשו.
אפשר לחיות בלי מאבק?
מי שהיה עסוק במאבק כדי לשרוד אינו יודע איך לחיות ללא מאבק, וזה רלבנטי למצבים שונים של שחרור מדפוסים.