אקהרט טול מציג לנו בתור התחלה להיות צופים במחשבות שלנו, יותר נכון "לצפות בחושב". בדרך כלל אנחנו מזוהים ומזדהים עם המחשבות שלנו. מה שאני חושב זה אני וזה מייצג אותי. אני מזדהה עם המחשבות שלי ואני נעשה לכוד בהם. אני לא בעל הבית. הרעיון כאן, בדומה לתרגול מדיטציה בודהיסטית, ליצור מרווח ביני בעמדה של צופה-מתבונן לבין המחשבות שמתרוצצות בראש שלי, לראות במה אני עסוק ללא הרף, מה עובר לי בראש, לאן אני משוטט. אושו אמר פעם שאם היינו שומעים את המחשבות שלנו היינו מבינים מה זה טירוף. קשה "לצפות בחושב" כי החושב זה אני, ואני מגיב למחשבות שלי וככה מתגלגל אתן כמו כדור שלג, וגם מתחיל לפחוד למה אני חושב ככה ולמה לא ככה, וכל מה שבדרך כלל "אני לא רוצה לחשוב עליו" מציף אותי. כפי שציינתי מדיטציה היא מסע לשינוי. לפעמים צריך תרגול בסיסי לפני שאני צופה במחשבות שלי, למשל להקשיב לנשימה שלי למשך מספר דקות, לחוש ולהיות בגוף. בדרך כלל מופיעות המחשבות ומתחרות עם ההקשבה לנשימה, עד שאולי מגיעים לשלב מסוים בו המוח שוקט ומצטלל, וכל מה שהטריד אותך קודם נעלם. אתה יכול להתפלא איך בכלל היית מוטרד כל כך קודם לכן. זהו תרגול בסיסי בדרך ה mindfulness. אז מה האמת? אני חוזר לרעיון של לצפות בחושב. יכול להיות שאפשר להתחיל בהקשבה לנשימה על מנת להיכנס למדיטציה ולהמשיך בגישה של "לצפות בחושב". זהו אתגר של ממש, כי תצפית כזאת מנוגדת להרגלי החיים שלנו, ואולי אף מאיימת עלינו. אם אני רגיל להיות מוטרד ומדחיק, מה אעשה עם מה שאני מגלה ב"תצפית" הזאת? אנשים שרוצים באינסטנט לנסות, עוצמים לרגע את העיניים ומנסים להיות בשקט לרגע ומיד יוצאים מזה בהצהרה "אני לא שקט כדי להיכנס לזה". בעיקרון, צריכים מסגרת בה מתרגלים ביחד עם אחרים ותחת הנחיה. אני עברתי כמה התנסויות, והארוכה שבהן הייתה חמש שנים בקבוצה של mindfulness שמדברת לא רק על מדיטציה, נאמר כדי להירגע, אלא על "לחיות בתשומת לב" בכל מעשינו, במקום החיים באוטומט ובהתניות. מה שמתחיל במדיטציה הופך לדרך חיים. כתבתי מאמר בשם "לנשום או לא לנשום" (2007) המופיע באתר שלי ובאתר 'פסיכולוגיה עברית' העוסק בהיבטים שונים של הנשימה והקשר שלה לרגשות שלנו.
החיים כמסע לגילוי עצמי
אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו,…
