מי חובר לנרקיסיסט? בהמשך למאמר קודם "צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?" שמציג את אופי היחסים הבעייתי בין הנרקיסיסט לשותפו לקשר, אני משרטט כאן, בהסתמך על מה שפורסם בספרות המקצועית, כמה דפוסי אישיות שחוברים לנרקיסיסט. אלו הם המרצה ( PLEASER), הקורבן (VICTIM), והקדוש המעונה (MARTYR). הדחף של אנשים עם דפוסים כאלה הוא לגרום לאחרים להיות מרוצים (המרצה), לקבל הכרה משרות של האחר (התלותי), להיות חסר אונים כדי לזכות בתשומת לב וסימפטיה (הקרבן), ולהיות קדוש מעונה (המרטיר) שמוכן להקריב מעצמו למען מטרה גבוהה מדומיינת.
כל אלה נראים כהשתקפות של חסכים נרקיסיסטיים שלא אפשרו התפתחות של תחושת אוטונומיה וערך עצמי. יוצא מכך הוא שהנרקיסיסט מתחבר עם מישהו שסובל כמוהו מהערכה עצמית פגועה אבל פועל אחרת כדי לפצות על החסך, ע"י הפחתה בערך העצמי שלו, במקום האדרה עצמית. כלומר, הנרקיסיסט ושותפו לקשר סובלים מחסך ופגיעה נרקיסיסטית ורוצים זה מזה מה שלא קיבלו בילדותם. כל אחד מהם עושה אידיאליזציה למשהו אחר: הנרקיסיסט מאדיר את עצמו; המרצה והקורבן מאדירים את הנרקיסיסט, והמרטיר שם לנגד עיניו את ערך ההקרבה העצמית כערך עליון.
אידיאליזציה ממסכת את המציאות המורכבת ולא מאפשרת הדדיות ותן וקח ויצירת מרחב משותף לתקשורת ועיצוב הדדי.
