מצב הרוח לרוב קשור, במידה זו אחרת, למצב בו אדם נמצא – מחלה, מלחמה, משבר, אכזבות, בדידות ועוד.
חלק מהגורמים בשליטה יחסית של האדם, וחלק קשורים לנסיבות החיים, שלאדם אין הרבה שליטה עליהם.
כך הדבר כעת בימי הנגיף. המצב נכפה על כולנו, וכל ההרגלים "נשברים". אנחנו ב"מעצר בית", ובמובן מסוים מהלכים עם אזיקונים.
ההרגלים הם כמעט כל האדם: האפשרות "לצאת". לצאת לטייל, ללכת לסרט, לבקר חברים, ללכת למסעדה, לצאת לחופשה, לקניות וכמובן לעבודה.
מי שאנחנו הולך איתנו לכל מקום, וכשאי אפשר "לצאת" אנחנו נכנסים לסוג של בונקר או ממ"ד.
עם השהות המתמשכת במצב זה, עם חסך חושי ורגשי של מגע קרוב עם אנשים, כל "השדים" בתוכנו, שבמצב רגיל הם ב"תרדמת", מתעוררים ומעמתים אותנו עם עצמנו. עם מה שלא פתור בתוכנו, ודורשים מאיתנו להסתגל למצב אחר לגמרי, שפירושו לשנות ולהשתנות לפי הנסיבות.
זה אומר שעלינו להחליף "דיסקט" במוח, כלומר לכתוב תוכנה חדשה של יחסים עם עצמנו, עם אחרים, ועם המציאות.
במצב הזה יש כמובן פחד, שאנחנו או הקרובים לנו נידבק ונחלה, ובנוסף יש תחושת לחץ, כתוצאה מהרגשה של חוסר שליטה על המצב, הגורמת לתחושה של דכדוך.
מי שנמצא במצב מוגן יחסית, מרגיש ש"הכל בסדר, אבל שום דבר לא בסדר". מי שבדר"כ חי במצוקה נפשית- זה שפוחד, זה שבודד, זה שמדוכא, נוכח שכולנו בסירה אחת, ש"עכשיו כולם ככה".
השאלה המתבקשת היא "מה עושים?!".
הנה תשובה שנתתי לעצמי:
נניח שהיינו בספינה בלב ים שהתנגשה בקרחון ואנחנו ניצלנו והגענו לאי, אי שהוא הבית המוכר שלו, עם מקלחת, מקרר ומיטה. איך הייתי מרגיש? אמרתי זאת לשני מטופלים, והתגובה שלהם הייתה שהם מרוצים שהם על האי שלהם.
מסקנה שלי מכאן היא, שהרבה תלוי איך אנחנו מספרים את הסיפור של מה שקורה בחיים שלנו.
ועוד מחשבה: ההבנה שמשבר הוא הזדמנות לצמיחה, יכולה לגייס את האדם לצאת מאיזור הנוחות והפסיביות שלו ולגלות מה עוד רדום בתוכו, שהגיע זמנו להתעורר!