על הכתיבה כחלק מהחיים בעקבות אוליבר סאקס
אוליבר סאקס (1933- 2015) היה נוירולוג, חוקר וסופר פורה שכתב כל חייו, וספריו פורסמו בשפות שונות. "האיש שחשב שאשתו כובע" הוא אולי הספר הידוע ביותר שלו. אני מביא זאת כאן, עבור אלה שאוהבים לכתוב הגיגים, שירים, וקטעים מעניינים מדברי סופרים והוגים. אני מעודד מטופלים לנסח בכתב קטעים מדבריהם ולהשיב על השאלה "מה לקחת מהפגישה?"
הקטע המוצג לקוח מתרגום ספרו האוטוביוגראפי ON THE MOVE שאפשר לתרגם "בתנועה מתמדת", שיקוף לאישיותו הדינאמית. הספר מתורגם ע"י דר' סמדר גונן והוא מיועד בעיקרון לפרסום. הוא נולד בלונדון למשפחה יהודית, של רופאים, והופקו כמה סרטים על עבודותיו, ביניהם הסרט "התעוררות" (מבוסס על ספרו "יקיצות").
"כתבתי יומנים מגיל ארבע-עשרה, ובספירה אחרונה היו לי כמעט אלף. הם היו בכל הצורות והגדלים, מפנקסי כיס קטנים שנשאתי עמי עד לכרכי ענק. תמיד החזקתי מחברת ליד מיטתי, לחלומות וגם להגיגי לילה, והשתדלתי שיהיה לי גם ליד הבריכה או בגדת האגם או על חוף הים; שחייה תורמת מאד ליצירתיות חשיבתית ועלי להניח אותה על הכתב, במיוחד אם היא מנכיחה את עצמה, לעיתים, בצורה של משפטים או פסקאות שלמות.
כשכתבתי את הספר על רגל אחת הסתמכתי רבות על היומנים המפורטים שלי כמטופל ב 1974. אבל רוב הזמן, עיינתי ביומנים ששמרתי לאורך כל חיי רק לעיתים נדירות. פעולת הכתיבה מספקת כשלעצמה; היא מבהירה את מחשבותיי ורגשותיי. פעולת הכתיבה היא חלק אינטגרלי מחיי הנפש שלי; רעיונות מגיחים ומקבלים צורה בפעולת הכתיבה.
היומנים לא נכתבו עבור אחרים, וגם אני בדרך כלל לא מסתכל בהם, אבל הם אופן ייחודיי וחיוני לדיבור שלי עם עצמי.
הצורך לחשוב באמצעות נייר אינו מוגבל למחברות. הוא מתפשט לגב מעטפות, תפריטים, או כל פיסת נייר שנמצאת בהישג יד. ותכופות אני מעתיק ציטוטים שאני אוהב, בכתב יד או בהדפסה על פיסות נייר צבעוניות בהירות ומצמיד אותן על לוח מודעות. כשחייתי בסיטי איילנד, חדר העבודה שלי היה מלא בציטוטים, כרוכים יחד בטבעות קלסר שתליתי על מוטות הווילון מעל שולחני.
גם לחליפות מכתבים יש חלק מרכזי בחיי. בסך הכול, אני ניהנה לכתוב ולקבל מכתבים – זהו מגע עם בני אדם אחרים, אחרים ייחודיים – ותכופות אני מוצא את עצמי מצליח לכתוב מכתבים כאשר איני יכול "לכתוב באמת," תהיה המשמעות של כתיבה (בהדגשה) אשר תהיה. אני שומר את כל המכתבים שקיבלתי כמו גם העתקים של אלו שכתבתי. ועתה, כשאני מנסה לשחזר את פרקי חיי – כמו התקופה רצופת האירועים והמכריעה של הגיעי לאמריקה ב 1960 – המכתבים הם אוצר בלום, תיקון לעיוותי הזיכרון והפנטזיה.
אני מספר סיפורים, לטוב ולרע. אני משער שהתחושה כלפי סיפורים, לנרטיב, היא נטייה אנושית אוניברסלית, שמלווה את הכשרים של שפתנו, את המודעות לעצמי, ואת הזיכרון אוטוביוגרפי.
פעולת הכתיבה, כשהיא זורמת, מענגת אותי, משמחת, לא דומה לשום דבר אחר. היא נושאת אותי למקום אחר – ללא קשר לנושא שלי – בו אני שקוע עד כלות ומתעלם מכל הסחת דעת, דאגות, עיסוקים או אפילו חלוף הזמן. במצב נפש מרקיע שחקים נדיר זה אני עשוי לכתוב ללא הפסקה עד שאיני יכול לראות את הדף. רק אז אני מבין שהערב בא ושכתבתי כל היום.
במהלך כל חיי, כתבתי מיליוני מילים, אולם פעולת הכתיבה נדמת רעננה ומענגת כפי שהייתה בתחילה לפני כמעט שבעים שנה.