ערך עצמי ואהבה עצמית. למה שיהיה ספק בזה? אפשרות אחת היא, שזה מה שחוויתי ולמדתי, ואם זה כך איך אני יכול להמציא יחס אחר לעצמי? כלומר, אני מתייחס לעצמי כמו שהתייחסו אלי. ומה עם הערכה ואהבה לאחרים? זה אולי אותו דבר. אני משחזר את היחס אלי כלפי עצמי וכלפי אחרים. לפעמים, זה נראה כמו גזרה. כאילו לא מתפתחים אצלי קולטנים לאהבה והערכה. כמו איבר שלא התפתח. כמו רגל רדומה. זה אומר שאני לא קולט שאהבים ומעריכים אותי. יתכן שהכול משתנה, אבל ההרגשה נשארת. אולי אין אפילו חוויה מתקנת. מה שנרשם בנפש בילדות כמו חצוב בסלע. אם זה כך – מהיכן מופיע החיפוש אחר אהבה והערכה? קודם כל, מה שחסר הוא כוח מניע לחפש גם אם לא ברור מה שמחפשים. אפשר להניח שיש במבנה זרעים לאהבה ולהערכה שיכולים לנבוט ולהבשיל באקולוגיה רגשית מתאימה. הרגש הזה ינבוט ויצוץ, כמו מבעד לאדמה, בעונת האביב. רוצה לומר, שרגש האהבה וההערכה מצויים בתוכנו מעצם טבענו; כשלא העניקו לנו מבחוץ, זה יכול להופיע מבפנים. יתכן שהאדם לא יזהה את זה כי לא הייתה לו דוגמה ודרך לתת שם לרגש זה או אחר. כלומר, התודעה מתחילה להשתתף בתהליך בריאה עלום וסמוי מן העין. זה יכול להסביר איך קורה שבני אדם מסוגלים לחוות אהבה והערכה, לתת ולקבל, על אף שלא התנסו בהן בפועל. יתכן, שיש גם מצבים בהם אדם קיבל אהבה והערכה, אבל לא למד לתת; זה כמו ללכת רק עם רגל אחת. אלה שלמדו לתת אבל לא יודעים לקבל, אינם אוחזים בחיים. אינם מוכנים לקבל כדי לא להתקשר, כדי לא להיות חייב ומחויב; הם לא נותנים לאחרים ולעולם הזדמנות לתת להם משהו; כאילו לא חסר להם דבר, והם מעל כל העסק הזה של תן וקח במגרש החיים.
מלכודת הפחד
מלכודת הפחד. טבעו של הפחד הוא קודם כל איום: משהו לא טוב יקרה לך; מאחר שכבר קרו לך דברים לא נעימים, אז הזיכרון הגנרי של הפחד (אירוע, התניה,…
