על דפוס הריצוי והשלכותיו השליליות
פוסט זה אינו מציע תגלית פסיכולוגית חדשה, אלא בא להציג תקריב על דפוס התנהגות של ריצוי אחרים, דפוס כה שכיח אצל רבים עד שאיננו מבחינים בו כמעט, מאחר שהפך לנורמה תרבותית שמסמנת את ההתנהגות הנכונה של "האדם הטוב", זה שאנו אומרים עליו ש"הוא בסדר". הוא יכול להיות נוח לסביבה, משתלב לכאורה בקלות. עם זאת הוא יכול בתוכו להיות מתוסכל שהוא לא מעז, שהוא לא מבטא את עצמו, שמשהו חסר בחיים שלו, ואולי יאמר באירוניה ש"חוץ ממנו הכל בסדר". אחרים יכולים לקחת אותו כמובן מאליו ובצד ההנאה שלא שוכחים אותו, יש בתוכו הרגשה של חוסר ערך ותחושה שהוא לא באמת מחזיק את השליטה על חייו ועל התקדמותו בקריירה, ושהוא בעצם מופעל ע"י אחרים. הוא יכול לגלות שהוא לא באמת יודע מה הוא רוצה ומאמין שכאשר ידע מה הוא רוצה הוא יכול להגשים את רצונו, אבל כל פעם שעולה ומבצבץ "רצון" כלשהו, הוא מטיל בו ספק, והוא יכול לומר שלא בטוח שזה מה שהוא רוצה "באמת".
כשאני מציע למטופל שמרבה לזכור חלומות לרשום את חלומותיו כשהוא מתעורר, הוא אומר: "אם אשב ואכתוב, אשתי תתחיל לשאול שאלות ואז אצטרך לספר דברים שאני לא רוצה". מטופל אחר מספר שיש לו חלומות שאיננו זוכר אבל יש לו הרבה "הגיגים", מגיב להצעה שלי לרשום: "איפה אני ארשום? [תקנה פנקס], "איפה אני אשים אותו?" [ליד המיטה] ואז יתחילו לשאול מה זה?". המטופל הראשון נעשה מומחה בלהתנהג במדויק בהתאם לאיך שלהבנתו אשתו תופסת אותו ולכן הוא אינו רוצה לשנות את התבנית, למרות שהוא אינו מאושר וחושב בהיחבא על עזיבת הקשר. המטופל השני שכלל את יכולת הריצוי לדרגה כזאת שהוא נחמד, משתף פעולה, "מדבר על הדברים", אבל אינו יכול באמת לבטא את רגשותיו ואת מחשבותיו מאחר ש"לכל מילה יש משמעות עמוקה". ההסבר שלו לבעיה היכן ישים את הפנקס הוא שאם הוא לא רושם הוא "שומר משהו לעצמו"..לכתוב חלום זה שיא האינטימיות שיש להסתיר אפילו מבת הזוג. בדוגמאות אלה הריצוי הפך להגנה מפני ביטוי וגילוי עצמי.
נירה כפיר, בספרה "כמו מעגלים במים", מתארת את "ההכרח למצוא חן" [pleasing] אצל אנשים מסוימים, כתנאי קיומי האומר "אני יכול להתקיים קיום בעל משמעות אך ורק כאשר אני אהוד וחיוני". אדם המכור לריצוי מאמין שרק ככה יאהבו אותו, ולכן הוא בעצם מדחיק את עצמו ואת עצמיותו, את רצונותיו, את הביטוי העצמי שלו למען סימפטיה שאחרים נותנים לו. הוא נמנע מאי הסכמה וקונפליקט, כאילו אפשר לחיות ולהתנהל בלעדיהם. אדם זה "שם את כל הביצים בסל אחד" ולכן הוא מועד למשבר "אם ייווצר בחייו מצב בו הוא ירגיש דחוי, יילחץ את הקיר, יאבד את המשמעות לחייו או את השליטה עליהם" [נירה כפיר – כמו מעגלים במים, 1993].
דברים אלה אינם ביקורת על הרצון הטבעי שלנו שאחרים משמעותיים יהיו מרוצים ממעשינו ומיחסינו אליהם; ההסתייגות היא מכך שהמשאלה ש"יהיו מרוצים" הופכת לעניין המרכזי שמפעיל אותנו ונותן את המשמעות למעשינו ולהתנהגותנו. כאילו שהרצון היחידי שלנו ש"הם יהיו מרוצים". ככה מאבדים את הקשר אל עצמנו ואל האני האמיתי שלנו. יכול להיות שמפתחים ציפייה שכאלה יהיו היחסים שלנו עם אחרים: אנחנו נרצה אותם והם ירצו אותנו, כאילו לנו ולאחרים כפרטים אין עוד רצונות וצרכים משלנו.