כל המחשבות

מלכודת הפחד. טבעו של הפחד הוא קודם כל איום: משהו לא טוב יקרה לך; מאחר שכבר קרו לך דברים לא נעימים, אז הזיכרון הגנרי של הפחד (אירוע, התניה, טראומה) מתעורר ומעיר בך את חווית האיום ברמה הפיזיולוגית הרגשית והתודעתית. מאותו רגע אתה לכוד בבועת פחד ומערכות החירום מופעלות והלוחם יוצא לדרך. זהו סוג של
אנומיה חברתית (בלבול או מבוכה ערכית) פוסט זה מתמקד לא באדם הפרטי ובחיי הנפש שלו, אלא במצב החברתי בו הוא נמצא וההשלכות של מצב זה על הנפש והתודעה שלו. אני מדבר על תופעה הידועה בסוציולוגיה כ"אנומיה", שהיא מצב של בלבול המתקיים ברמת הפרט והקולקטיב, כאשר נורמות חברתיות אינן ברורות, חלשות, סותרות או נעדרות. מצבים
הנרקיסיסט פוגע רגשית באחרים ומנער את חוצנו ממעשיו. הוא מצוי בהכחשה גורפת. לעיתים הוא מגייס ומספח אליו בני משפחה מסוימים שמזוהים אתו, משל היו חברי מפלגה נאמנים, כשאחד מבני המשפחה שהעז לומר "המלך הוא ערום" מותקף ומוקע כי שבר מוסכמה משפחתית אודות "שלמות המשפחה", "כבוד המשפחה", "נאמנות למשפחה" או אפילו "קדושת המשפחה". כלומר, למשפחה
Whenever you deeply accept this moment as it is – no matter what form it takes – you are still, you are at peace. Stillness speaks, p.6 – Eckhart Tolle התבוננות. אני מתבוננן בזה ומגלה כמה קשה "לקבל את הרגע הזה כמות שהוא". כל מה ש"אני" מתנגד לזה. אני לא מכיר את עצמי ללא
אני מבין שהמסע של אדם בחייו, זה לגלות את עצמו. לפעמים הוא יודע את עצמו מוקדם בחייו (כמו מוצרט, דרך כישרונותיו, למשל), ובעיקרון הוא אמור לגלות את עצמו, את ייחודו, מהר או לאט יותר, בעזרת בחירותיו, הקשבתו, ומחויבותו לדרך שמתגלה לו. הגילוי הזה, הוא אופציה לאדם שמתעורר מתרדמת הבורות והגורל, ולעתים זוהי גם התגלות
עם בריאת העולם (כמתואר בבראשית) נוצרה ונצרבה הנפש והתודעה של האדם סביב שלושה מעשים של אדם: המעשה הראשון הוא אכילה מעץ הדעת, בה אדם מפר איסור של הבורא ומרגע זה הוא יוצא מגן עדן ונעשה על כורחו אחראי למעשיו ולקיום. המעשה השני הוא כשאדם מסתתר בגן ואלוהים שואל את השאלה הראשונה: "אייכה?!". המעשה השלישי
הפסיכולוגיה של חסרי הבית. תמיד היו כאלה. אבל בעשרות השנים האחרונות זה הפך למגיפה. איך ולמה זה קורה? אני חושב שזה קורה די מהר. משהו כנראה מתערער בנפש וביכולת ובמוטיבציה לשרוד ונופלים לשם במדרון חלקלק וזה לא נעצר. הרגשת החיבור (attachment) לחיים ולאנשים מתערערת. הדרך חזרה זה כמו לטפס על צוק. זה כמעט בלתי
      הנרקיסיסט ושותפו לקשר: שיח הנרטיבים בין הנרקיסיסט והמְרֵַצֵה (pleaser)  "Despite all the beating he never forgets the master" – מ"ימי הנטישה" מאת פרנטה הנרקיסיסט רוצה ורוצה ואינו מרוצה, והמרצה (the pleaser) מרצה ומרצה וכל רצונו שחברו יהיה מרוצה, ומתוסכל מכך שאינו מצליח במשימה למרות כל מאמציו. כך מתנהל  מעין ריקוד בין
על דפוס הריצוי והשלכותיו השליליות פוסט זה אינו מציע תגלית פסיכולוגית חדשה, אלא בא להציג תקריב על  דפוס התנהגות של ריצוי אחרים, דפוס כה שכיח אצל רבים עד שאיננו מבחינים בו כמעט, מאחר שהפך לנורמה תרבותית שמסמנת את ההתנהגות הנכונה של "האדם הטוב", זה שאנו אומרים עליו ש"הוא בסדר". הוא יכול להיות נוח לסביבה, משתלב
מי חובר לנרקיסיסט? בהמשך למאמר קודם "צריך שניים לטנגו: מי רוקד עם הנרקיסיסט?" שמציג את אופי היחסים הבעייתי בין הנרקיסיסט לשותפו לקשר, אני משרטט כאן, בהסתמך על מה שפורסם בספרות המקצועית, כמה דפוסי אישיות שחוברים לנרקיסיסט. אלו הם המרצה ( PLEASER), הקורבן (VICTIM), והקדוש המעונה (MARTYR). הדחף של אנשים עם דפוסים כאלה הוא לגרום